לא אוהבת, מסמפטת.

דוממתי את המנוע והרמתי את כובע הקפוצ'ון האפור שכל כך אהבתי .
טוב, לא אהבתי . אני לא אוהבת שום דבר ואף אחד .
כובע הקפוצ'ון שכל כך סימפטתי .
אני נושמת בכבדות .
כבר עכשיו הצפיפות במגרש החניה מכניסה אותי לפאניקה .
תתעלמו מזה שבחרתי במקום המבודד ביותר במגרש החניה הגדול של התיכון .
תשכחו מזה שהצלצול קרא מזמן לתלמידים לגשת אל הכיתה כך שהייתי היחידה פלוס מינוס במגרש .
פתחתי את דלת הטנדר באנחה, וירדתי בכבדות, משרכת את רגלי ומנסה למשוך זמן עד הגעתי לשער בי"ס .
אופס . עבר מהר מדי .
ניגשתי אל השער וטלטלתי אותו .
לרגע ניצתה בי תקווה מטופשת שלא אצטרך להכנס, ואז הגיע הילד הזה . מגחך .
יופי . אבדה תקוותי להסתלק בלי שאף אחד יבחין בי .
ראשי נשמט למטה באכזבה .
קבוצת שיער סוררת סולסלה בידי .
שוב ושוב ושוב . עוד ועוד ועוד .
למה הוא לא הולך כבר ?
הרמתי את ראשי והבטתי בו בבת אחת .
"אתה מחפש משהו ?" הוא קרוב . יותר מדי קרוב אלי .
כשלתי צעד לאחור .
"אותך, במקרה ." הוא מלמל בחצי חיוך .
לא ציפיתי לכזאת ישירות .
עיני נפערו בתדהמה .
אף אחד לא מחפש אותי .
אף פעם .
נשכתי את שפתיי . הוא צוחק עלי . זאת האפשרות היחידה .
הוא המשיך לנעוץ בי מבטים בעיניו החומות . הגדולות .
השתעלתי בחוסר נוחות, מסיטה את מבטי .
"את… חולה ?" שאל .
הוא רציני ? וואו . הוא משקיע הרבה מאמץ בבדיחה המטופשת הזו על חשבוני .
נשענתי על השער בכבדות, משעינה את מצחי צמוד למתכת הקרה .
"לא . אני לא חולה . כמו שבוודאי ניחשת . אה לא, לא אתה לא מספיק רגיש כדי לשים לב למשהו מחוץ לבועה המושלמת שלך."
עצמתי את עיני . הוא בטח הלך .
לא שמעתי אותו, זה מה שבטוח .
זמזמתי לעצמי שיר לא פופולרי בימנו .
אז מה . גם אני לא פופולרית בימינו .
"אז… את אלרגית ?"
תקעתי את ראשי בשער .
הוא קרשקש במחאה .
הוא רציני ? הבן אדם המשוגע הזה ?
ולי עוד קוראים פסיכית .
"כן ." עניתי בקרירות .
"למה את אלרגית ?" שמעתי התעניינות בקולו?
גיחכתי והטלתי את ראשי לאחור .
הסתובבתי אליו .
מתקרבת שני צעדים וחצי .
הרמתי את ראשי אליו .
עיניו החומות הביטו בי באופן כל כך… עמוק . שונה .
"אני אלרגית לאנשים ." מלמלתי בפשטות .
התכוננתי לבריחתו של הבן אדם המקובל הזה, ששונה ממני בכל כך הרבה מובנים .
ואז הוא נישק אותי .
טוב .
אני לא אהיה אלרגית אליו .