לוותר על אושר, לוותר על כאב
מחכה לך, שתבוא.
מחכה הרבה, יותר מדי.
עברו 6 חודשים, 6 חודשים מאז שהכרנו. היה לי כל כך טוב איתך, אתה לא ידע כמה. רציתי שתישאר, תישאר לתמיד. כל שבוע וידאתי שאתה עדיין שם, זוכר אותי. ובכל זאת, הצלחתי לאבד אותך.
כמו ערימת חול ים, שתפסתי חזק בשתי ידיי, ואין באפשרותי שום דבר לעשות, אלא לראות את החול הולך ונעלם, עף עם הרוח.
הלוואי שהיית חוזר, יש בי תקווה. תקווה שלא תתממש, לעולם.
הייתי רוצה לדעת איפה אתה עכשיו. הייתי רוצה שתדע שאני כאן, כותבת לך.
יושבת מול הים, מסתכלת על הגלים, הולכים ונעלמים, ובאים אחרים במקומם.
ואולי היה כדאי לקחת את כל הזיכרונות שיש לי ממך, ולרוקן אותם אל הים, שייעלמו הרחק הרחק, ואולי יום אחד אתה תמצא אותם ותשוב לחפש אותי.
אבל אני לא אזרוק זיכרונות אלו לים, כי הם חשובים לי יותר מכל. הם מזכירים לי ימים טובים, ימים של אושר. ימים של אהבה. אהבה אמיתית, תמימה וכנה.
לאן הלכת? אין הצלחת לחמוק לי מבין האצבעות? הייתי משלמת את כל הכסף שבעולם כדי שתהייה כאן עכשיו, לצידי, כדי שאוכל לספר לך את כל מה שעל ליבי מאז שהלכת. זה בכלל לא נמדד בכסף, זה יותר מזה. זו אהבה.
שישה חודשים של כאב, ואני תוהה אם יש לזה סוף.
ואולי, אולי בכלל היה כדאי שלא היית בא, אולי היה עדיף לוותר על ימי האושר והשמחה, בשביל שלא יהיו גם ימי אכזבה ודאגה?
תגובות (0)