למה שאוהב אותו?

——————–
אני לא מבינה למה. למה אני כול הזמן מסתכלת עליו? עיניו הירוקות פשוט מושכות אותי והמסתירות הגדולה מקסימה אותי.
ברור לי שאם אציע לו חברות, אהיה חברתו של 'החנון' וכבר לא יהיה מקובלת יותר.
שחברותיי, כבר לא יעזו להתקרב אליי.
אף אחד לא ידבר איתי. הבן המקובל כבר יפסיק לרדוף אחרי ולא יציע לי יותר חברות ובלי המקובל הזה, איך אצליח להיות חברה של מישהו? רק בגלל הביטחון והיופי שלי, הצלחתי להיות ביניהם.
הוא נמוך, שערו מבריק וחלק ,משקפיו עגולות ומצחו מלא חצ'קונים. כולם חושבים שהוא מכוער, אבל אני לא.
רציתי תמיד לומר לו שלום, לנסות לדבר, מספיק שמישהו יראה ואני כבר לא קיימת.
אני אפילו מדברת עם הבובה שלי, מנסה לדעת לדבר אייתו במקרה שלא אכפת לי, אבל הבובה (דובי גדול ורך.) אף פעם לא ענתה לי. אוי, אני טיפשה.. למה שהיא תענה לי? היא בובה.
אני בטוחה, כשאדבר אייתו, או שלא יעז להגיב או שפשוט יתעלם ממני. אחרי הכול, אני לא חושבת שבא לו להיות עם מישהו שפתאום מתייחס אליו.
אני אפילו לא זוכרת את שמו. אף אחד לא אמר את שמו, אפילו המורה כבר מתחילה להתבלבל.
זה מה שמסקרן אותי.. שמו. איזה שם יכול להיות לו? טל, עידו, משה, קובי, יעקב… אין לי מושג, אני רק רוצה לדעת.
בא לי לגעת בו, לגעת במעיל העור הנעים שלו. גם כשחם הוא שם אותו. לא קרה שהוא לא שם. גם כשפניו היו סחוטות זיעה, הוא לא העז להוציא. גם זה מסקרן.
בא לי פעם אחת לראות את השרשרת שהוא תמיד מסתיר. תמיד ראיתי שהוא עונד משהו בצוואר, אבל מעילו הסתיר ולא הצלחתי לראות.
בא לי לשמוע אותו מדבר. אני לא מצליחה. כול פעם, שהוא רוצה להגיד משהו למורה הוא קם ואומר לה.
הוא אף פעם לא אמר משהו למישהו. איזה קול יכול להיות לו? קול חזק וחסון? או קול רכרוכי וחלש?
בא לי לראות אותו מתעצבן או עצוב או שמח, פשוט לראות את הרגשות שלו. הוא תמיד היה אדיש לכול דבר. היה לו יום הולדת, הוא לא חייך. נתנו לו מתנה, הוא לא שמח. דחפו אותו בכוונה, לא בכה. הציקו לו וביקשו שהוא יגיב, לא עשה כלום.
ונעליו. הוו, נעליו הנוחות להפליא. מגפיים שאני ממש מרגישה שאי אפשר להזיע אייתם או להתקרר בהם. נעליו בצבע מושלם, בורדו. השרוך שלו בצורת פרפר ואף פעם לא השתנה.
בא לי לראות את מכנסיו. המעיל כול כך ארוך שאף פעם לא הצלחתי לראות, לראות את מכנסיו המסתוריות.
בא לי לראות את חולצתו, כמו שאמרתי המעיל אף פעם לא ירד ממנו ולפעמיים ראיתי כותנה קטנה יוצאת מהמעיל ומיד הוא הסתיר אותה. כותנה בצבע זהוב.

ואיך בכול זאת ראיתי את פרצופו? זה קרה רק פעם אחת, בכיתה ג', עכשיו אנחנו כיתה ז', הוא הסתכל עליי. הוא באמת הסתכל עליי. ומיד אחר כך, הוא הפנה את מבטו לשולחן וכיסה את המעיל על פרצופו.

אז למה שאוהב אותו? הרי רק פעם אחת ראיתי אותו. אבל היה בו משהו מסתורי, שהקסים אותי.
אבל בכל זאת, למה הוא מעניין אותי כול כך? אף פעם לא ראו אותו, חוץ ממני, אף אחד לא שמע אותו, לא הרגיש בו.
אבל למה הוא הסתכל עליי? הייתי רוצה שיום אחד, הוא יפציר משהו מפיו. יגיד משהו. לפחות רק מילה אחת. ואני בטוחה שכולם ישמעו אותו. גם אם הוא ילחש, זה קול שאף פעם לא שמעו.