מבריחה את הדממה- חלק רביעי

השקט בארוחה היה בלתי נסבל, אך השקט אשר פקד את הלילה אותיר את ויקטוריה חסרת מנוחה. הלילה הזה היה כל כך שונה. באחוזת בית משפחתה, הייתה רגילה לשמוע בעת העלטה את תלונותיה החרישות את לואיזה מהקומה הראשונה, את מדלן הקטנה בעת סורקה את שיער בובותיה, את קולו הצרוד של אביה בזמן עישנו את המקטרת, את דיוויד, מנהל משק הבית, חורש את האדמה בטענה כי "אין שעה לטיפול בגינה", את נשימותיו המוגזמות של אחיה ואת צחוקה העדין של אמה. באותו לילה, כל קול מרשימה זו לא נשמע. אף לא אחד. האם גם הצרצרים דוממים כמוות? הרהרה לעצמה.
"מרתה," קולה הרועד של ויקטוריה נשמע מחדרה כקורא לישוע, "מרתה" חזרה על עצמה, שמיכה עבה מחסה את גופה עליו כותונת יחידה, שיערה אסוף ופרוע במקצת משהיה בארוחת הערב, נר דולק על שידת עץ אלון וחלון חדרה סגור לחלוטין. לאחר ששום קול לא הגיב לקריאותיה, החליטה ויקטוריה להתרומם ממיטתה החדשה ולפתוח את החלון המדובר. משב רוח נעים ליטף את פניה. הלילה עדיין אותו לילה. הירח עדיין אותו ירח. ניצוץ הכוכבים גירה את חיוכה. לפתע, חשה מעין הקלה. ללא שום כוונה, כתגובת דומינו החל מחיוכה מבטה הופנה אל ידה ארוכת האצבעות וחסרת התכשיטים מלבד הטבעת שקיבלה מסבתה. ויקטוריה נזכרה איך באותו ערב, לפני הארוחה, נכנסה בטעות לחדרו של ג'ון, בעל עיני האמרלד המבריקות. נזכרה איך ביקש לבחון את ידה כמו בתקופה בה היו ילדים קטנים.
האם באמת יכול לנחש את חיי האדם מקריאה בכף ידו? ולמה זה רוצה האדון לקרוא את כף ידה אם וויתר עליה כהוגן?

באותו לילה, משום מה, ג'ון לא הצליח למצוא את מנוחתו על כרית מיטתו. השמיכה הייתה עבה מידי. הכרית הייתה קשה מידי. עגלי זיעה בצבצו מבעד לתלתליו הכהים ועיניו ביקשו להיפתח ולא להיסגר לשינה טרופה. הגבר הצעיר קיפץ ממיטתו, סידר את בגדי שנתו ופתח את דלת חדרו. שקט. מסיבה כל שהיא, האמין כי עם בואה של הגברת החדשה, הבית ישנה את סדר חייו וסוף-סוף ישבור את דממת המוות השוררת באחוזה. כמה פעמים רצה לצעוק. כמה רגעים הוחמצו בידי בני משפחתו הרציניים. רצינות, רצינות, רצינות. לעיתים, חשב ג'ון, הייתי רוצה להיוולד בתקופה אחרת, למשפחה אחרת. מבלי לנעול את נעליו, דבר הנחשב כפרא שאין לעשותו באחוזה, התהלך ג'ון יחף בקומה השנייה על מרבד הארגמן שכיסה את כל רצפותיה. לפתע הרגיש כצייד, מתהלך חרישית כמתכנן לתקוף את הטרף. הרעיון הדמיוני קסם בעיני ג'ון ואף על פי שהיה כבר לגבר בוגר, המשיך במשחק.

"אני חייבת לשאול אותו," לחשה ויקטוריה ויצאה מהחדר. רעש קל הגיע לאוזניו של ג'ון, הקרבן הבא שלו! הוא החל להתקדם אחרי הקול. ויקטוריה פסעה בזהירות ברחבי הקומה, מתפעלת מיצירות האמנות התלויות במסדרונות, על שטיח הארגמן, אפילו על דלתות החדרים! היא הייתה בטוחה שבעלי האחוזה הקדמונים הזמינו נגר במיוחד בכדי שיעצב אותן. "תפסתי!" ידיו של ג'ון אחזו בכתפיה הצנומות של ויקטוריה אשר פלטה בזה העת צווחה חרישית ולאחר מכן חייכה. הדממה נשברה כרצונה. "הבהלת אותי!" חבטה קלות בידו החסונה.
"מה אתה עושה?" שאלה אותו. "מה את עשית?" חייך אליה. לשבריר שנייה עיניו הירוקות נחו על עיניה השקופות, אך מיד לאחר מכן ג'ון הפנה את מבטו ותפס את ראשו.
"אתה בסדר?" שאלה בחום. "כן, סתם סחרחורת." ענה בזריזות.
"תמיד כל כך שקט כאן?" שאלה בכדי למצוא נושא לשיחה משותפת ולהסיח את דעתו מהכאב.
"את לא מבינה עד כמה," ענה בחיוך.
"אז, איפה אלפרד, בעלי העתידי?" עיניה קיוו לתפוס את מבטו.
"בטח ישן, עבר כבר כיבוי האורות."
"כיבוי האורות?" ויקטוריה נראתה מופתעת, בן כמה הוא? חמש? שאלה את עצמה.
"לא כיבוי אורות כזה, דבר שלא תלוי באבי. אלפרד מכין לעצמו זמני שינה וזמני השקמה. שעה לפני חצות עד שעה אחר זריחה." ענה ובחן את ידה של ויקטוריה אשר הייתה צמודה לכותנת של הגברת.
הכותונת! איזו בושה! גברת מעולם לא צריכה לחשוף את עצמה כך! בוודאי שלא בפני גבר זר. זרועותיה עטפו את חזה וסומק עלה על לחייה.
"צודק במעשיו," אמרה נמרצות והוסיפה, "כדאי שנלמד ממנו וניישם זאת," הסתובבה בכדי לשוב אל חדרה.
ג'ון נותר פעור פה, לשנייה אחת האמין כי ויקטוריה, כמוהו, לא מאמינה במערכת שעות יום-יומית ולא רק, גם מתנגדת בתוקף לרצינות.
ויקטוריה המשיכה לצעוד, פסיעות קטנות, אחת אחר שנייה. היה לה את הרגע המושלם לשוחח עם ג'ון אודות עברם והחשוב מכל- החלטתו לוותר עליה.
אך זהו עיקרון הזמן, או שאתה נאחז ברגע, או שאתה נותן לו לחלוף.
"למה וויתרת עלי?" ויקטוריה החליטה לא לשחרר ולעזוב, ניצוץ עיני האמרלד העיד על כך שגם ג'ון לא.