מבריחה את הדממה

מבריחה את הדממה

צלצולים רועמים נשמעו ברחבי השדה, רוחות שרקו וענפי עצים השתוללו. הנערה לפתה את שולי תחרת שמלתה שרק לפני כמה שניות ליטפו את רצפת העץ של מפתן הבית. היא הבינה כי הגיעה השעה. לאחר שמונה עשרה שנים של המתנה, היום הנורא סוף-סוף דפק על דלתה. עצמותיה כאבו בסבל בלתי נפסק, בטנה התמלאה בחרקים אוכלי פרפרים והדם שזרם בוורידיה כאילו שרף את כל גופה.
רגליה התאבנו, השתתקו למקומן ונשארו עומדות במעלי גרם המדרגות של הבית הגדול של משפחת פאבלו. משב רוח פרא את שיערה וגרם לשערות ידיה לסמור. צמרמורת חדה עברה בגופה הענוג. עיניה השקופות נישאו אל השמיים בתקווה שהזמן ייעצר או שישות מסתורית כל שהיא תחזיר אותה לילדות בה התמימות הייתה ערך עליון מבחינתה. איך תוכל לעזוב את כל שהכירה זה עתה? איך תוכל להפוך למישהי שהיא לא?
ידה מושטת אל שיערה הכהה, תלתל זעיר מלופף סביב אצבעה העדינה עליה נמצאה טבעת זהב יחידה אשר ירשה מסבתה. עורה החיוור ביקש למצוא קרן אור. אפה השתוקק להריח ריח מוכר. לחייה קיוו להסמיק כפי שקראה בספריית ביתה שאפשר להסמיק. שיניה ציפו להיחשף אל העולם בעזרת פישוק השפתיים בחיוך מובך וחביב ביותר. וליבה קיווה להרגיש כפי שעדיין לא חוותה מעולם.
"את מוכנה יקירתי?" אישה בעלת שיער בהיר המסתיר מספר שיערות לבנות, שמלה ירוקה ומפוארת שעוטפת את גופה הרזה הופיעה מאחורי הנערה.
"כן אימא," ענתה ללא שום ספק גלוי.
"מה עשית לשיער?" קראה גברת פאבלו, אימא, ומיהרה לסדר בחזרה את תלתליה הכהים של הנערה.
"איך אני נראית?" ניסתה הנערה למצוא נושא לשיחה, אך בסתר ליבה ידעה כי לא אכפת לה איך היא נראית, כל שרצתה היה להיעלם בין דפי הספר ובין חדרי ביתה הגדול.
"מושלמת, צדקתי כשאמרתי שהשמלה הוורודה הבהירה מתאימה למאורע," חייכה האם בסיפוק רב.
הנערה הצליחה למצוא את הכוחות לחייך את החיוך לו האם חיכתה. "הכל יהיה בסדר," הבטיחה. הכל לא יהיה בסדר, הרהרה הנערה.
"שמעת כבר את הפעמונים?" שאלה האם.
"כן," ענתה חלושות.
"איזה יופי! אני אקרא לכולם." מחאה כפיים ובעדינות נמרצת מיהרה לקרוא לכל שאר בני משפחת פאבלו.
זהו, בעוד רגע כל חלומותיה ותקוותיה עומדים להתנפץ כגל יחיד בים סוער על אבני החוף.
היא לא רצתה שמשפחתה תראה אותה ברגע זה, לא עכשיו, לא כשגבר זר לוקח אותה בכרכרתו ומוליך אותה לאחוזתו שם תהפוך להיות אשתו ללא שום התייחסות לדעתה.
מה עם האהבה? מדוע הספרים לא תואמים את המציאות?
"ויקטוריה!" צעקה אחותה הקטנה של הנערה. ויקטוריה קיוותה שסדרי הנישואין ישתנו בעת הגעתה של אחותה לגיל השמונה עשרה בכדי שתוכל להינשא רק למי שתאהב ולא אחרת. לא כמוה.
"כן מדלן חביבתי?" ענתה כמחכה לקפיצת אחותה אל זרועותיה כמבקשת חיבוק פרידה.
"את יפיפייה! ממש כמו נסיכה!" התפלאה בתמימות כרואה את אחותה כאידאל אליו היא רק חולמת להגיע בעתיד. "תודה מדלן," ויקטוריה נשקה בלחיי אחותה בחביבות ולטפה את שיער הזהב שלה.
מר פאבלו, אביה, לבוש בחליפה מסורתית יצא אל מחוץ לבית ולידו עמדו גברת פאבלו, אימה, אחיה פרנרדו, מנהל משק הבית דיוויד ואומנת הבית לואיזה. אחותה צעדה אליהם וכולם, עומדים בשורה, מביטים בה. אני בטוחה שכל אחד מהם עכשיו חושב לעצמו כמה גדלתי והתבגרתי בכדי להגיע למעמד הזה, ויקטוריה הריצה במוחה.
הפעמונים נשמעו עתה קרובים. זהו. בכל רגע היא תעזוב.
מבט אחרון בביתה המפואר ובבני משפחתה גירה את דמעותיה לזלוג, אך היא נאבקה בכדי לשמור אותם אצלה. כולם חייבים לחשוב שהיא מאושרת. היא לא יכולה למרוד במסגרת החברתית, לא יכולה לצאת נגד הוריה.
כולם נשאו את עיניהם קדימה, דרכה. הכרכרה מאחוריה. הרוח קיררה את עצמות גופה. צמרמורת מרתיעה עברה בגבה. לעמוד זקוף, הזכירה לעצמה. ענני אפור כיסו את מקור האור היחיד וויקטוריה החליטה להסתובב כששמעה צעדים קרבים אל גרם המדרגות. תלתליה התנופפו בקצב משב הרוח ועיניה קלטו שלושה גברים מתקדמים לקרתה. "תצעדי לקרתם," הרגישה דחיפה קלה בגבה.
ויקטוריה ירדה במדרגות וחיכתה שהאדונים יבואו אליה.
'הגברת תמיד צריכה לתת לגבר לבוא אליה ולא ההפך', שיננה את דברי אימא.
פניהם החלו להתבהר מהמרחקים. אחד מהגברים היה ללא ספק המבוגר מכולם, האבא של הבנים בשל כרס בטנו, גובהו הנמוך ושיער פניו וראשו האפורים. הגבר האמצעי היה כהה שיער ועיניו כהות אף יותר, תווי פניו דמו לגבר האולטימטיבי שתמיד תיארה בראשה בעת קריאת ספריה, בגדיו היו מחויטים ועשירים, הליכתו כשל חייל ומבטו ממוקד בה, ישר במטרה.
ומנגד, בצד השמאלי עמד נער שסקרן אותה יותר מכל. בגדיו היו עשירים אך זרוקים על גופו החסון וניכר היה כי הוא לא מנסה להרשים אף אחד. מבטו נדד הצידה כמבקש לברוח. מדוע הוא לא מביט בה? היא לא מספיק יפה בשבילו?
תלתלי שיערו הכהים היו נתונים לחסדי הרוח הסוערת ובמבט אחד אליה שהוסר מיד יכלה ויקטוריה לראות את עיני האמרלד שלו, העיניים הירוקות המיוחדות ביותר שאי פעם זכתה לראות. בנוסף לכך, עיניה הצליחו למצוא פגם בתווי פניו המושלמים, צלקת עמוקה בין גבותיו העבות. מה קרה לו? המסתורין הזה לא נתן לה מנוח ומשך אותה אליו. ליבה פעם בצורה בלתי מוסברת כפי שמעולם לא פעם.
והשאלה שנשאלת היא- מי יהיה בעלה המיועד?
לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש במי ליבה חפץ.