סופ"ש של פיכחות

הטלפון רוטט לי ביד, ואני אפילו לא מסתכלת לראות מי מתקשר, ועונה. טיפות הגשם שעל המסך מרטיבות לי את האוזן ואני לוקחת את כוס היין, רוצה לקחת עוד לגימה, אבל הוא אזל. כמה חבל.
"הלו?" נשמע מהעבר השני. אני בכלל לא שמה לב שעזבתי את הכוס עד ששמעתי אותה מתנפצת על הרצפה. "הלו? הכל בסדר?"
לא שמעתי את הקול הזה כל כך הרבה זמן. אני רוצה לבכות ולצעוק ולבעוט במשהו, אבל משום מה אני צוחקת. צוחקת את הצחוק המתגלגל והמזעזע שלי. למשך כמה זמן אני שומעת רק נשימות קצובות מהעבר השני, גם צחוק. או אולי בכי? לא, זה… זה לא יכול להיות.
משיכה באף. "אלוהים כמה שגשום, נכון?" שואל הקול. אני לא עונה. "אז… א – אה, אוכל לישון אצלך איזה לילה? אני יודעת שזה בהפתעה ו – ואחרי מה שקרה… אבל אין לי לאן ללכת כרגע ו -"
"זה בסדר, אני אבוא. באיזה חור את נמצאת?" אני מחייכת. היא חושבת שהיא מטריחה אותי ושעוד קשה לי. טוב כן, עוד קשה לי, אבל זה לא שמתוכננות לי תכניות לסוף השבוע חוץ מלהשתכר בגשם לבדי.
אני יורדת למטה מהמרפסת, טיפות גשם מרטיבות את עורפי. אין לי זמן לפתוח אורות ואני לוקחת את מפתחות המכונית ונועלת את הבית, ממהרת להיכנס למכונית ולהפעיל את החימום.
אני נוסעת לפי ההוראות שהיא השאירה לי, לא מעט זמן בגשם. אבל זה לא משנה, כי לפחות אראה אותה שוב. במו עיניי. פנים אל פנים. לא בתמונות מאירועים שאליהם מעולם לא הלכתי רק כי היא הייתה שם. אבל עבר מספיק זמן. ועכשיו אלה רק שתינו. בבית שלי. אז זה בסדר.
אני נטסעת במורד הרחוב, ואז פנסי המכונית מאירים על דמות גבוהה ורזה ורטובה. שיערה עדיין מתולתל ומפוזר היכן שהוא לא מגולח. והוא קצת צבעוני. וצבע העור המזרחי שלה עדיין יפהפה והקימורים שלה בולטים וחינניים כמו תמיד. אני רוצה להחזיק בה שוב, להעביר בה צמרמורת נעימה. אני עוצרת את המכונית. הדלת נפתחת והיא, כמובן, נכנסת דרכה ומתיישבת.
"כל כך נעים כאן," היא נהנית מהחימום. ידעתי שהיא תהנה ממנו! כלומר, כן, קר בחוץ, בגלל זה הדלקתי אותו.
התחלתי לנהוג חזרה הביתה. "שלום," אני זורקת לחלל המכונית. סתם ככה. אני לא בטוחה שהיא שמעה אותי בכלל. אני מנסה להתרכז בנסיעה, או לפחות להיראות כאילו העובדה שהאישה הכי חשובה לי בחיים יושבת ממש לידי אחרי המון זמן שלא ראיתי אותה, היא משנית לגמרי.
"היי. שלום, היי," היא מגמגמת במילים. אני לא יכולה לא לצחקק. זה כל כך היא, לא לדעת מה לומר. "אל תצחקי עליי," הוא אומרת כאילו היא נפגעה עמוקות, אבל לא עובר רגע והיא מצטרפת אליי וצוחקת. אני חושבת שההחלטה להתקשר אליי עלולה להיות הדבר הכי גרוע שהיא הייתה יכולה לחשוב עליו, ועם זאת, הכי טוב. וזה נוראי בעיניי.
לאחר כמה דקות נהיה שקט, ואני שמה לב שהיא ישנה, וזה פורץ ממני.
"התגעגעתי אלייך מאוד, אני בכלל לא יודעת מתי הפעם האחרונה שדיברנו. או נפגשנו. לא השתנית -" אני עוצרת כי נראה שהתחלתי לדמוע. כמובן. בזמן הנסיעה על הכביש המהיר אני מחפשת נייר לקינוח בחופזה. אבל אין, כי זה האוטו שלי, חסרים בו הדברים הכי חשובים. כמו נהג שיודע מה הוא עושה. אני מנסה להירגע ואני מנגבת את הדמעות בשרוולים של ז׳קט הדנים שלי, ומושכת באף. נושמת עמוק. נושפת.
"אז כן, כמו שאמרתי – לא השתנית. אבל בכל זאת אני מרגישה כאילו אני לא מכירה אותך. וזה מצער. ואני מצטערת, על כל מה שקרה. ועל כל מה שגרמתי לך, שממש בכלל לא הגיע לך, רק כי אני לא יודעת להיות בת זוג. אני מצטערת, ואני אוהבת אותך." חשבתי שזה יהיה נאום גרנדיוזי, והיה לי המון מה להגיד, אבל זה הסתכם בזה, וזה נחמד. זה טוב. זה מעולה. עכשיו רק חסר שהיא תשמע את זה. כלומר, אם היא באמת ישנה או שאני סתם לא יכולה לראות את הפרצוף שלה.
המשך הנסיעה הייתה שקטה וחשוכה וגשומה. חניתי בחניה של הבית הקטן שלי בסוף הרחוב, מנותק מכל שורת הבתים האחרת. הוא נראה מזוויע מבחוץ, אבל היה נחמד וחמים מבפנים. היא לא תאהב אותו. המחשבה מצחיקה אותי.
אני פותחת את האור במכונית ומסתכלת עליה, רואה כמה שהיא יפה כל כך. הייתי מסתכלת עליה בזמן שישנה כמה פעמים, רק כדי לראות כמה זכיתי, כמה מזל יש לי.
היא פוקחת את עיניה. אני מסיטה את מבטי במהירות, כדי שלא תדע שאני בוהה בה. מטריד. אני יוצאת מהאוטו וניגשת לדלת הבית, פותחת את המנעול. אני מדליקה את האורות שבתוך הבית ושמה לב שהבית שלי מפוזר כל כך. לא היה לי זמן לסדר, איזה מזעזע. אני צריכה לסדר, אני צריכה…
היא נכנסת דרך הדלת. אין לי תירוצים. היא מחייכת. "נחמד פה," היא מעירה. "מאוד… מאוד את." ולראשונה, היא מסתכלת עליי. והחיוך שלה אמיתי. כאילו היא באמת שמחה לראות אותי, ואני לא סתם משכנעת את עצמי. אבל הרגע הזה לא נמשך הרבה, כי אני לא יכולה לעשות לה את זה שוב. אני לא. באמת שלא.
"אני אלך להביא לך סדינים." אני אומרת. "את בסדר עם לישון על הספה? את מעדיפה לישון במיטה שלי ושאני אישן על הספה? זה בסדר, באמת אני -"
"אני אישן על הספה, זה בסדר." היא מצחקקת שוב ואני מסמיקה קצת. אני הולכת לחדר האחורי כדי לקחת כמה סדינים ומשתדלת שלא לחשוב על כמה זה נוראי בשבילי שהיא נשארת פה ללילה, אחרי כל כך הרבה זמן.
כשאני חוזרת אני רואה שהיא כבר מרגישה בבית מספיק כדי להכין לעצמה תה. אני מסדרת את המצעים על הספה וזורקת איזו שמיכה עבה וניגשת להכין לי גם.
"איפה את שמה את הסוכר בבית הזה?" היא שואלת בצחוק. "הוא במדף משמאל," אני עונה ושולחת את ידי לקחת ספל מהמדף שמימינה. מבטינו מצטלבים כשהזרועות שלנו פוגעות אחת בשנייה ואנחנו צוחקות ולרגע ארוך פשוט מסתכלות עמוק לשנייה בעיניים. הן כל כך אטומות, עיניה, ממבט ראשון. הן תוקפניות וחזקות ובלתי ניתנות לחדירה. אלא אם כן אתה מיוחד. אבל מיוחד מספיק. ואני הייתי מיוחדת מספיק, אז, ופתחתי את הדלת הקטנה וגיליתי עולם ומלואו. והייתי מאושרת, כשהייתי מיוחדת.
אני לא יודעת מתי שמתי לב שהיא עזבה את כוס התה שלה והחזיקה במפרק ידי הימנית, ובידה השנייה תמכה במותני, ולאט לאט זחלה לגב שלי. ידיי עשו כרצונן וחפנו את פניה, ליטפו את לסתה החדה ואת עצמות לחייה… ואז רכנו אחת לעבר השנייה.
זו הייתה הנשיקה שהתגעגעתי אליה. הרכות והעסיסיות של שפתיה, הטעם העדין של מסטיק מנתה שנלעס כמה שעות לפני כן והלחות מטיפות הגשם. זה היה רגע מושלם. מושלם מדי.
לפתע הרגשתי רטיבות על לחיי, והתנתקתי ממנה. ראיתי שהיא בוכה, ולרגע גם אני רציתי לעשות את אותו הדבר, אך החנקתי את הדמעות במורד הגרון.
הסתכלתי עליה, והיא נראתה כמו האדם העצוב ביותר בפלנטה, אבל אז היא החזירה לי מבט וחייכה את החיוך הכי כן והכי מאושר שראיתי על פניה מעולם. וחייכתי גם. אז היא רכנה לנשק אותי שוב. ושכחתי כבר למה אני לא יכולה להרשות לה לחזור להיות איתי, כי זה היה הדבר שהכי רציתי ברגע זה. יותר מבדרך כלל. ושוב חשבתי כמה מאושרות נוכל להיות.

אני מתעוררת במיטתי. המנורה הקטנה שניצבת על השידה כבר דלוקה, וכל השמיכה מפוזרת, מחציתה על הרצפה. החצי השני של המיטה ריק.
משהו מדגדג אותי בעצם הבריח. אני מגרדת ושמה לב שזהו אודם שקוף-ורדרד מנוצנץ. אני לא שמה כזה, ממש לא. אני קמה מהמיטה וחוטפת מהארוך תחתונים וחולצה וניגשת להסתכל בראי. האודם מפוזר על הפרצוף שלי במקומות משעשעים כמו המצח והרקות, גם מעל השפה. אני מרימה את חולצתי ורואה שגם על בטני יש כתמי אודם. שיערי הקצר מפוזר, יותר מבבקרים.
אני מסתכלת דרך החלון ורואה שעוד חשוך, מעיפה מבט בשעון שניצב על הכיור כי לא היה לי מקום יותר הגיוני להניח אותו. עכשיו שתיים וחצי לפנות בוקר. אני אף פעם לא ערה בשעות כאלה, אז אני מחליטה לחזור לישון.
כשאני מתעוררת שוב עדיין לא נראה שינוי בחוץ, אבל הפעם השמיכה שלי מסודרת והמנורה על השידה כבויה. אני מדליקה אותה ושמה לב לדמות יושבת בקצה המיטה. לשיער המנופח והמתולתל שלה לאחר הגשם. היא לובשת את אחת החולצות הגדולות שאח שלי שכח פה פעם ותחתונים שלי. רגליה הארוכות והשחומות והמוכרות מזמינות כל כך…
היא שמה לב שקמתי ומחייכת אליי. בפעם השלישית. למה אני סופרת?
"בוקר טוב," היא אומרת. "או לילה טוב? אני לא בטוחה."
"שניהם עובדים בשבילי," אני אומרת ומחייכת לה חזרה. היא מסתובבת ואני רואה עכשיו את גבה.
"מה שאמרת אז, במכונית… אני – אני גם מצטערת." אני מופתעת שהיא שמעה אותי. הייתי בטוחה שהיא ישנה באותו הרגע. אני מרגישה לחוצה פתאום, כי לא התכוונתי שהיא תשמע אותו, אבל מצד שני אני מוקלת כל כך, כי הוא כן היה מיועד לה. אני חושבת שעדיף ככה. "וגם אני אוהבת אותך, ואני שמחה שהתקשרתי אלייך. את לא יודעת כמה שאני שמחה." והיא הסתובבה אליי והסתכלה עליי שוב, והרגשתי שוב כמו האדם הכי מיוחד על הפלנטה. בזכותה.
היא התקרבה אליי והניחה את ראשה על כתפי וזחלה אל מתחת לשמיכה. נשקתי למצחה ואחזתי בה, שתהיה קרובה אליי ולא תעזוב, שלא נתרחק שוב. הרגשתי את רגליה עוטפות את רגליי, את היד שלה מלטפת את בטני מתחת לחולצה.
עצמתי את עיניי. הרגשתי את שפתיה מדגדגות את הצוואר שלי, ונרדמתי.