רגליים יחפות

הסתכלתי מהצד דרך דלת הזכוכית, בחנתי את הריקוד שלה, שהיה בעיניי הרבה פחות מרשים מריקוד על פוינט מלא בפירואטים. אך זה כל יפה לראות! למרות שהיא לומדת את זה כבר המון שנים, איך היא תמיד נהנית לחזור לבייסיק. לתנוחות הפשוטות, שבעיניי נראו מורכבות כל כך. ברגליים יחפות, כשהגוף שלה נאחז בכוח במעקה האימונים ולא מרפה, כאילו הוא שואב ממנו את סם החיים.
שם, אי שם, בתוך המוזיקה, בתוך הפארקט, בתוך המקום הבטוח שלה. מרוב שהיא הייתה כל כך מרוכזת במה שהיא עושה, היא אפילו לא שמה לב לקהל הקטן בחוץ. קהל שרובו ככולו היו נשים צעירות בגיל של האחייניות שלי, שבוחן אותה בתערובת מדהימה של הערצה וקינאה. כשאני מסתכל עליה, אני לא יכול שלא לחשוב על הרגעים הרגילים – האלה בבית שאנחנו יושבים לאכול ארוחת צהריים. אני מדבר איתה על זן חדש של פלנקטונים והיא עם הראש קבור באיזו כיראוגרפיה, כשהרגליים שלה נמתחות ומקפצצות מתחת לשולחן. אבל איכשהו המבט שלה תמיד גרם לי להרגיש שאני מעניין.
הריכוז והדיוק שבו היא עבדה היה חדש לי, והרגשתי כאילו אני מכיר אותה מחדש. מכיר מישהי לעומק מבלי שהיא יודעת בכלל שאני שם. ואז תיקנתי את עצמי בגאווה, זו לא סתם מישהי זו חברה שלי. המוזיקה הקלאסית הרכה שהתנגנה בסטודיו גרמה לי להתרפק על רסיסי נוסטלגיה, להיזכר ברגעים בקיבוץ – הרגעים האלה שלא יכולים לקרות כמעט בשום מקום אחר. כשאני בתור ילד בן 6 חוצה את הקיבוץ בריצה יחף, ומבקש מאחת השכנות שהיו נראות לי ענקיות, כי היא הייתה בת 16, להשאיל לי את האופניים שלה לאחר הצהריים. והיא צוחקת ומניחה לי בתוך הסלסלה של האופניים בקבוק תינוק מלא במים.
כשאני מסתכל על הסלסילה אני רואה שיש בה גם מטבע שוקולד חצי נמוס. המוזיקה נגמרה וכאילו שלפה אותי מהקיבוץ עם ריח הפרות והדשא הגזום, והנחיתה אותי חזרה לסטודיו עם ריח העור המשכר הנודף תמיד מנעלי הבלט. שהיו כעת חסרי בית, חסרי רגליים, מיותמות על הרצפה.
כשהיא מסיימת היא כאילו סיימה טיסה בחללית. היא נוחתת בבום מלא התלהבות לעולם האמיתי, מרוגשת מהמוזיקה ומהאדרנלין שמפוצץ את הגוף. וכשהיא מדגימה לי למחרת בסלון צעדים נבחרים מהשיעור, אני שוב לא מתרכז. הגוף שלה עם המוזיקה והרגליים היחפות. מזכיר לי את הילד היחף, ופתאום יש לי חשק לקחת לעצמי מטבע שוקולד מהמקרר. אבל אני יודע שלאכול לידה יהיה לא יפה, אז נשאר לי רק לחלום על הטעם..