רק עוד פעם אחת אחרונה
רק עוד פעם אחת אחרונה", לחשתי לו באוזן בזמן שהוא עמד בפתח הדירה שלי, הוא לא היסס והוריד לי את הבגדים.
זאת כבר הפעם העשירית שאנחנו נפגשים, ומתנהלים בדיוק באותו הסדר-
הוא מגיע אליי לדירה, מבלה אצלי מספר שעות במהלך הערב, ואז חוזר לבית שלו.
למשפחה שלו.
לאישתו, שבטוחה שהוא האיש הכי נאמן בעולם, שתמיד יעמיד אותה במקום הראשון מעל כולם, ולילדים שלו, שבטוחים שהוא האבא הכי טוב בעולם שיעשה בשבילהם הכל.
ואני? אני יודעת שזה נכון. אני יודעת שהוא בעל נהדר, ואבא מדהים,
אבל ללא ספק, הדבר שהוא הכי טוב בו זה לגעת בי, להיות איתי, להיות שלי לפחות למשך ערב שלם.
הספקתי להתמכר למגע שלו, לריח שלו, לחליפה הסמכותית שאיתה הוא מגיע אבל מתחת לכל הבגדים הייצוגיים מתגלה בוקסר של הסימפסונס, ואפילו לבדיחות שלו שקשה להבין
אבל ברגע שהוא עוזב, הכרית שלי סופגת את הבכי עד הבוקר.
וזה אירוני, כי אבא שלי היה בדיוק כמוהו באופן מחריד. הוא היה האבא הכי טוב שיכולתי לבקש, תמיד סמכתי עליו יותר מכל אחד, לו ולאמא הייתה אהבה עצומה אחרי הרבה שנים ביחד
אבל ביום אחד- כל האמון התנפץ, כל המשפחה שלנו נהרסה. ואני? אני זממתי לרצוח בדם קר את המאהבת שלו, לכלוא אותה בצינוק ולהתעלל בה למוות,
שתרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים,היא האשמה בכל העוול שנגרם.
אולם, בחיים לא תיארתי לעצמי שאי פעם אהיה כמוה, הבחורה הרעה בסיפור שכולם מתעבים, שאני תיעבתי בעצמי.
והינה הוא עוזב, אני מנשקת אותו נשיקת שלום איטית וחמה, ולמרות סערת הרגשות הנוראית שאני עוברת, אני מקווה שהמצב ישתפר בסופו של דבר וכבר משתוקקת להרגיש אותו שוב.
ובאותו הלילה, הפרפרים בבטן לא הניחו לי להירדם, אבל לא כאלה של התרגשות, אלא כאלה שמסמנים הרגשה רעה מאד.
השעה היא 1:15 בלילה, אני חושבת שאני שומעת המולה רצינית מתחת לבית.
מציצה מבעד לחלון ורואה המון אנשים יחסית לשעה המאוחרת הזאת.
החלטתי לרדת, לבושה בפיג'מת כותנה ורודה ותמימה, זאת שהוא הכי אהב שאני לובשת.
אני יוצאת מחוץ לבניין ומגלה את הדבר הנוראי ביותר שיכול לקרות.
כל האמת התגלתה, כל ההסתרות יצאו לאור,
אי אפשר לשקר עוד.
והמציאות מעולם לא הייתה עגומה יותר,
כי האישה שחשבה שהיה לה את הבעל הטוב ביותר בעולם, גילתה את האמת המרה וירתה בו מרוב כעס, ותצטרך לבלות את יתר חייה בכאב, בחשד בעולם כולו, בכלא.
הילדים שחשבו שהיה להם את האבא הטוב ביותר בעולם, התייתמו, קיבלו צלקת והלם לכל החיים, ויצטרכו לגור עם אנשים זרים.
ואני? אני נפלתי על הריצפה. למה היא לא רצחה אותי? מעולם לא הבנתי.
אבל עם כמה שריחמתי עליה ועל הילדים,
באגואיסטיות רבה ריחמתי גם על עצמי. לי היה כאב כפול.
כי פירקתי משפחה אוהבת ומושלמת שלא תחזור עוד להתקיים, וכי אהבתי את המגע שלו, את הריח שלו,
אהבתי אותו.
"תחזור… רק עוד פעם אחת אחרונה" לחשתי לעצמי בזמן שהדמעות זלגו על פניי.
תגובות (1)
וואו זה מדהים!
מאוד אהבתי את הכתיבה, השפה גבוהה ועשירה וממש הרגשתי את הכאב שלה.
מדרגת -5- ♥