שביל לבבות

ראשך מורם אל על, מנסה לא לראות את האדמה. הינך הולכת בשביל, אינך רוצה ללכת בו אך הוא דרכך היחידה. צעד אחר צעד, דורכת על לב אחר לב. הסכינים שורטים את רגלייך, סכיניי אהבותיהם. נהר הדם שלרגלייך שוטף באיטיות את ירכייך, מותנייך, הצוואר עולה בניסיון לא לטבוע. מילה אחר מילה הנהר שורט את מוחך, 'אני אוהב אותך', 'את שברת אותי', 'את יפהפייה', וגופך נחלש, מתחיל לשקוע.

עינייך תלויות בשמיים, הכוכבים הבוערים מושכים את גופך לגדה. הירח מאיר את אורו, האדמה כחלחלה. צינת הלילה דוקרת את גופך, מקפיאה את נשמתך, מסבה את דעתך מדם האחרים שבידייך. הראש סחרחר, העיניים השחורות נאבקות לא להיעצם, רגלייך נופלות מתשישות.

גבך על לבבות רכים, פנייך מופנים אל על. איך יכולת להגן עליהם? איך יכולת להצילם? השפתיים רועדות. הדמעות על לחייך מאירות את אור הכוכבים המשתקף. הלב מתפעם, רוצה לצאת מהחזה, להוציא את הרסיסים מגופך. הרוח מלחשת בעשב הנוצר, עשבים שוטים מליבות שוטים מלטפים את גופך. המגע הרך מנחם, האחיזה בידך מחממת.

עננים חולפים, ריחם מעורר את הפרפרים בבטנך, הטפטוף מקים את גופך לחיים. רגלייך קמות, מתודלקות בשמחת הרגע. ההתרגשות עוברת בגופך כשאל מולך הסוף – סוף השביל. קולות הפגועים מתחננים לאהבתך, אך סוף השביל קרב. את מתעלמת משריטות הסכינים, מהדם ברגלייך, הסוף קרב. ליבך פועם, רגלייך רצות, הפרפרים מחשמלים. הצעד האחרון, הלבבות צועקים, הדם מתנגד, ואת עוברת.

האחו הירוק, השמיים הבהירים, העננים הלבנים. עינייך נפתחות בשמחה. הלב העודף שנסחב בחזך יוצא, האחד שהוציאך מהשביל שנמשך לעד ניצב מולך. ידיי האחד פתוחות, מחכות לבואך. השיכחון עוטף בשמחה את הכאב, את הפחד, הכל יהיה בסדר בידיי, קפיצה קטנה לזרועותיי כשבפיך נשיקתי, אנו יחדיו.