שוקולד בלגי אמיתי

אם הייתי יודע שזה היה הערב האחרון שלי איתה, הייתי מחזיק לה את היד. הייתי תופס בלחייה, בדיוק ליד האוזן, איפה שנמצאת נקודת החן שלה ומנשק אותה.
אבל במקום, סתם ישבנו יחפים על ספסל בנמל תל אביב, אוחזים בשני גביעי גלידה, שלי בטעם תות ושלה שוקולד בלגי-אמיתי.
אם הייתי יודע שזה היה הערב האחרון שלי איתה, הייתי שואל למה דווקא אלי היא התקשרה כשרצתה קצת "לצאת מהשגרה, בנאדם", ולא עונה לה, "תפגשי אותי בנמל בשמונה".
לנמל היא הגיעה יחפה, כי הערב הרי, אנחנו יוצאים מהשגרה. אז חלצתי את נעלי, כי אלה "רק נעליים", היא אמרה.
אם הייתי יודע שזה היה הערב האחרון שלי איתה, הייתי קונה לה שני כדורים ולא אחד, וממשיך לצחוק על הבחירה שלה, שוקולד בלגי, כי זה בכלל לא מתאים לה, למרות שביקשה שאפסיק.
"את נראת לי בחורה של הטעם הכחול" אמרתי לה, והיא חזרה, שהיום, יוצאים מהשגרה. ואם לא הייתי דפוק, לא הייתי אומר לה שלדעתי זה קצת מטופש לצאת מהשגרה רק בללכת יחפה ולאכול גלידת שוקולד.
היא הסתכלה לי בעיניים במבט של נער מתבגר שמבין שהוא באמת לבד, שזה לא רק אצלו בראש, והסבירה לי,
"אתה לא מבין, נכון? זה אתה".
כשנפרדנו בתחנת האוטובוס, אמרתי שהיום היא נראת יפה, למרות שהיא תמיד, ושאם בא לה, היא יכולה להתקשר אלי שוב. אבל אותו מבט עדיין היה נעוץ בפניה, מבט מנותק ובודד, שמטומטם כמוני לא הבין. עליתי לאוטובוס ונופפתי לה לשלום דרך הזכוכית, היא נופפה בחזרה.
היא התאבדה בדרך הביתה, זה מה שאמא סיפרה לי בבוקר. יודעים שזו לא הייתה תאונה כי היא הייתה צלולה לחלוטין. לא הגעתי להלוויה שלה, כל הזמן תהיתי לעצמי למה היא בחרה לבזבז את השעות האחרונות שלה דווקא איתי, בנמל תל אביב, יחפה, עם גלידת שוקולד בלגי אמיתי. אם היציאה מהשגרה שלה הייתה מוגזמת מדי, ואם היה משנה משהו אם הייתי מחזיק לה את היד.