שתי טיפות.

הזמן לקום הגיע. מד החום המשיך לבעור עוד ועוד, הדופק כמעט ועצר אבל בשנייה קלה זו שחשבה שחייה יעלמו לנגד עיניה קרה אותו נס. חייה ניצלו בעוד הוריה עם דמעות שזולגות על בגדיהם.
"זהו נס רפואי לכל הדעות" אמר הרופא
"איך הצלחת אדון גורדון?" שאלה האם עם דמעות אושר.
"היה לה את הכוח הזה לשרוד. הכל זה בזכותה."
"משהו נפגע בגופה או באבריה?"
"הכל תקין ובמקום. רק ש…" גמגם הרופא
"אדון גורדון?" חששה האם "האם קרה משהו רע?"
"ראייתה נעשתה חלשה מאוד. חוששני שהיא תישאר עיוורת להרבה זמן."
"זו וודאי טעות!" קראה האם בתוקפנות בעודה קמה מהכיסא.
"אני באמת מצטער."
"מליסה הרגעי. לפחות היא אינה נפגעה במקום אחר." הרגיע האב.
"גורדון, אתה חושב שתוכל לחזור לחייה הרגילים?"
"ייקח מעט זמן.. אבל בקרוב מאוד תוכל לחזור ללימודים."
עיניה החלו להיפתח לאט לאט. ליבה פעם במהירות ולחץ דמה גובר.
"אמא?" לחשה בשקט
"אני כאן ילדה שלי"
"מה קרה לי?" שאלה בפחד "אני לא רואה כלום.."
"התעוורת חמודה שלי. אבל אין מה לדאוג תחזרי לחייך הרגילים בקרוב מאוד. אני מבטיחה לך"
"את טועה אימי היקרה. זה לא יחזור להיות כמו מה שהיה."
החזיקה את המקל בידה. הרגישה משונה ובאזור לא מוכר. לא ידעה מה זה ימין ומה זה שמאל. לא ידעה את ההבדל בין החושך לבין האור.
"החזיקי לי את היד." ביקשה האם
"אני מפחדת! האם לא אראה לעד?"
"אני בטוחה שהרופאים יימצאו פיתרונות. אבל בינתיים נצטרך רק לקוות"
"איך בכלל כל זה קרה?"
"זה התחיל מהתאונה הנוראה…"
הטלפון צלצל בידיה. זו הייתה שירן. לפחות כך האם אמרה לה. היא עזרה לילדתה למצוא את הכפתור אשר מאשר את השיחה.
"הלו?" אמרה
"מימי! זו שירני" קראה שירן
"מה שלומך?"
"אני צריכה לשאול אותך!" אמרה שירן "איך את? השתחררת מבית החולים?"
"את זוכרת איך הכל קרה?" שאלה בהיסוס
"אני רק זוכרת שמצאתי את עצמי על רצפת בית הספר מחוסרת הכרה ואז קמתי בבית החולים ולא ראיתי דבר"
"מה זאת אומרת לא ראית דבר? התעוורת מימי?"
"חוששני שכן." אמרה בבכי
אמה תפחה על כתפייה וביקשה ממנה לסיים את שיחת הטלפון.
"נדבר מחר בבית הספר." אמרה
"להתראות מימי תרגישי טוב" אמרה שירן וניתקה
"ימיתי? מה שירן רצתה?" שאלה האם
ימית לא הקשיבה היא מיששה את גובה של אמא והחלה לבכות.
"אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר." הרגיעה אותה אמא.
הבוקר הגיע במהירות.
ימית חיכתה לאמא שתעזור לה לבחור את בגדיה.
כשהגיעה אל בית הספר הרגישה מוזר. המקל נתקע בילדים והרגישה ימית מבטים מכל עבר ועבר.
כולם התלחששו סביב "מה קרה לה?" "הכל בגללה תאונה ההיא?" אבל הדבר היחיד שאינו היה ברור לה.. הוא איך נפגעה והאם תצא מזה..
הרגישה תפיחה על הכתף. זו היתה שירן.
"מימי?!" הופתעה "אני לא מאמינה.."
"טוב אין לי זמן לשטויות האלו." אמרה ימית "אני רק רוצה לדעת איך אני הגעתי למצב הזה!"
"אז ככה..
לפני שלושה ימים, הגיע מחבל אל בית הספר. שרצה להרוס אותו ולהרוג את עצמו. את ארגנת את כל התלמידים למרד ומלחמה נגדו. א הוא תפס אותך ואת דורי בתוך חדר המדעים…"
"דורי עוד מתגעגע אליי?"
"לא היה יום שהוא לא ביקש ממני להתקשר אלייך." אמרה "אני לא מאמינה שאתם עדיין לא ביחד."
"את חושבת שהוא ירצה חברה עיוורת?"
"מה זה משנה מה את? אפילו אם תהיי על כיסא גלגלים הוא לא יוכל לעמוד בפנייך."
"טוב.. תמשיכי לספר על התאונה."
"אה כן.. שניכם הלחטתם לברוח ולהסתתר החדר המדעים ואת תכננת לשפוך עליו חומר רעיל שעומר הכין בטעות במעבדה.
הכנת את החומר וכשהוא נכנס לא הספקת לשפוך עליו והוא פגע בך עם הסכין שלו."
"ומשם לקחו אותי אל בית החולים?" שאלה בפחד
"כן. ומאז כולנו נלחצנו."
הבנות המשיכו לדבר. בינתיים דורי ראה את ימית ורץ אל כיוונן.
"שירן בא לך לתת לי חמש דקות?" שאל
"כן בטח." אמרה וקמה "ימית זה דורי."
"מה הוא רוצה?" שאלה
"תשאלי ואתו בעצמך."
דורי בא והתיישב לידה. ימית החלה לרעוד.
"אני ממש דאגתי לך!" קרא
"אני יודעת. שירן אמרה לי."
"את יודעת.. לפני ששפכת עליו את החומר ההוא. את זוכרת מה התחלתי לומר לך?"
"אני לא זוכרת שום דבר מלפני התאונה."
"טוב.. אמרתי לך שאני…"
נשמע הצלצול. "נדבר אחרי זה בסדר?" אמרה ימית לדורי והחזיקה לשירן את היד כי היא עמדה מאחוריה.
דורי היה מאוכזב. כל כך חיכה לרגע שיוכלו שוב לדבר.. אבל הוא לא התייאש והחליט לנסות את מזלו שנית אך גם זה נכשל.
ארבעה חודשים עברו. יום לימודים חדש הגיע אל סיומו.דורי ניגש אל ימית וביקש ממנה שתבוא איתו לטיול קצר בפארק. בהתחלה קצת חששה אך הסכימה.
הם טיילו ליד אגם הברבורים וליד עצי הדובדבן. דורי מצא ספסל קטן בין שני המקומות והם ישבו שם ודיברו.
"מה רצית להגיד לי?" שאלה ימית
"רציתי לשאול אם את זוכרת את מה שאמרתי לך"
"בחדר המדעים?" שאלה
"כן.."
"אם לדבר בכנות, זה הדבר היחיד שאני זוכרת. אני לא הספקתי לענות לך באותו הרגע בגלל שהוא נכנס לחדר."
"אז… מה אמרתי?"
"אמרת לי שאתה אוהב אותי מאז כיתה א' ושאף פעם לא מצאת את האומץ והכוח וכמובן הרגע הנכון לומר לי זאת. והיום כשאנחנו בני שש עשרה אתה עזרת את הכוח הזה להודות באמת."
"יש לך תשובה?"
"הייתה לי. אבל אני חוששת שהיא תהיה שלילית."
"מדוע שלילית?"
"אני פוחדת."
"ממה יש לך לפחד? אנחנו הידידים הכי טובים!"
"איך תסתדר איתי? אתה תאהב אותי?"
"אני תמיד אהבתי אותך"
"אתה באמת תשמור עליי?"
"כמובן שכן!" קרא דורי בחיוך.
ימית התקרבה אליו לאט לאט אך לפני שזה קרה שאלה אותו "והעיוורון שלי אינו מפריע לך?"
"ברור שלא.. דבר כזה אינו מציק לי"
ימית החלה לבכות מאושר וכאשר דורי הגיש לה את ממחתת הנייר לניגוב העיניים זה פתאום קרה. היא החלה לראות! ראייתה חזרה.
"אני כל כך מאושרת" אמרה ימית "לא האמנתי שזה אי פעם ייקרה!"
"עכשיו את יכולה להאמין" אמר דורי ונישק אותה…