תראו אותנו, כמו שני ילדים קטנים.

הוא התקשר אליי היום.
כמה פעמים. מחסום, ניתק ברגע שעניתי. ידעתי שזה הוא. על פי הרגשה, על פי זה שבאחת מהפעמים הוא התבלבל וקרא היי מה קורה לפני שכרגיל, ניתק.
הערב עבר מהר וכרגע אני יושבת פה, חושבת
תראו אותנו, שני ילדים קטנים.
לא מסוגלים לדבר פנים אל פנים. הוא מתקשר מחסום ואני מתלבטת אם לשלוח הודעה.
עד שהוא שולח הודעה אני לא מבינה אותו, מה הוא רוצה.
תראו אותנו, שני ילדים קטנים.
כאילו מחייכים אחד לשני ברחוב כשמבפנים לשנינו ברור שמה שהכי היינו רוצים לעשות עכשיו במקום לחייך, זה לרוץ אחד לשני ולהתנשק במשך יומיים שלמים- כאילו להשלים על כל הזמן הזהשאנחנו כל כך רוצים אחד את השניה אבל לא מסוגלים לעשות כלום עם המידע הזה.
תראו אותנו, שני ילדים קטנים.
מסתכלים אחד על השני, כאילו בודקים- לא בודקים את הגבולות… כאילו מנסים לומר משו אבל נשארים עם פה פתוח שנושם אוויר ומוציא אותו באנחת כאב גדולה, שרק מוכיחה כמה כואב לנו במצב הנוכחי כמו שהוא.
מה שמיוחד בילדים קטנים היא התמימות, התמימות הזו, חוסר הידע שכאילו עוטף אותנו כרגע במעין חיבוק לא מחמם במיוחד.
זה לא כאילו זו פעם ראשונה שאני בסיטואציה כזו, עם חבר וכל זה…
אבל הוא גורם לי להתנהג כמו ילדה קטנה. תמימה. מעיזה-לא מעיזה לעשות צעד שמא יכאב לי הרגל ואפול. מחייכת-לא מחייכת חיוך שכאילו מראה מה אני מרגישה שבעצם זה מה שאני רוצה להראות שאני מרגישה.
אז תראו אותנו, כמו שני ילדים קטנים.