״מאושרת״

מכירים את זה שכל החיים שלכם זה בעצם מסכה אחת גדולה?
בבית הספר אני נערה מקובלת, יפה, בעלת מותניים צרות, רגליים ארוכות, ריסים ארוכים ועבים שניתן לראות בברור, כפות רגלים במידה הנכונה, שיער גלי מנצנץ, אף קטן ומנומש, עיינים ירוקות, שיער שחור כפחם וחיוך מושלם.
כשאני הולכת במסדרונות בית-הספר, כל הנערים מפנים את עינהם, לכיווני.
-״מי זאת הנערה הזו?״
-״היא נראה כמו דוגמנית,״
-״הלוואי ויכולתי לגעת בה.״
-״אני רוצה לנשק אותה!״
-״כזאת סקסית,״
ליחשושים מתפזרים ברחבי המסדרון.
אני תמיד מקבלת ציונים טובים, מעל תשעים. אני תמיד טובה בספורט, אני עוקפת את כל הנערים שבכיתה שלי בריצה ארוכה, ריצה קצרה, קפיצה לרוחק, זריקת כדור ומטח. ובכל החוזק שלי, הזרועות שלי עדינות ביותר ולא שריריות.
כמובן, שכמו בכל הסיפרים האלה, אני חייבת להיות עשירה, עם בית גדול בריכה וכל אלה. אז כן, גם את זה יש לי.
הכל נראה לכם מושלם?
זהו שלא. אני הנערה האומללה ביותר על פני האדמות. אני נפגשת עם פסיכולוגית כל יום. אני מנסה להוריד את המעמד הגבוהה שלי בבית-הספר. אבל כלום לא עוזר, אני חולה במחלה של פיצול אישיות או סחיזופרניה, איך שתעדיפו. בבית-הספר, אני חייבת להתנהג כמו מלכה, או ברבי, או כל דבר שמזכיר לכם מושלם. וברגע שרגלי דורכות על ביתי. אני הופכת להיות הבנאדם הכי דכאוני והכי אכזר בעולם. וברגע שאני הולכת מבית-הספר אל ביתי, אני נערה רגילה, מפוחדת, נואשת למצוא חבר מושלם, לא כל-כך מקובלת, לא כל-כך עשירה, לא כל-כך עצובה.
אני לא מאושרת בכלל, אני נערה בודדה שעושה את עצמה. אני לא מאושרת. לא מאושרת, ואני לא רוצה להיות מקובלת, מושלמת, טובה בהכל, עשירה שמסחררת כל ראש של בחור. אני לא רוצה.
ואני לא מאושרת.