סיפורי ערסים: בר ואביתר

המלצרית המשונה הזו, שהייתה נראית מאוד תמימה, הגישה לנו פתק.
ואמרה לי שזה מהבחורים ההם, והצביעה על אותם הבחורים שהסתכלו עליי והתלחששו.
"אויש, נו עוד מעריצים" אמרה נופר.
היא פשוט עיצבנה אותי, וזה היה ברור שזה למענה, ולא למעניי.
למה שבכלל מישהו ירצה אותי?! ועוד בחורים כמוהם?! בחורים כאלה ערסים וחתיכים?
לא נראה לי, הדבר היחיד שאני בטוחה בו כרגע, זה שאני הוזה!
המלצרית התחילה ללכת לכיוון המטבח, וששמעה את נופר אומרת זו, היא חזרה בחזרה והתלחששה איתנו.
היא אמרה שהפתק הזה למעני,והיה נראה שנופר כ"כ מתעצבנת. ודי אהבתי את זה, כלומר היא די עיצבה אותי בקשר לשייק, ושזה היה אמור להיות בכלל דייט שלי! לא שלה!!
"שלי?, את בטוחה?" אמרתי למלצרית.
"כן,כן שלך" היא אמרה בבטחון.
פתחתי את הפתק בצד, והסתכלתי על נופר, היא הייתה נראית עצבנית.
ומזה פחדתי, פחדתי שאני…אה… שאני…. שאני לא יהיה כזו מקובלת, ושנופר "תנקום" בי, בכך שהיא.. "תיקח" לי את אביתר.
ראיתי אותה מדברת איתו בזמן שפתחתי את הפתק, הם דיברו על עוד פגישה, והתקדמתי לצד, שמעתי שאביתר ונופר, רוצה לקבוע בינהם, ורגע.. זה לא היה אמור להיות הדייט שלי?! אוראל ישב בצד, וחיכה ממילה מנופר.
הדבר היחיד שעצבן אותו, זה שכל צומת הלב שלה על אביתר.
"טוב ביי, אני… אין לי כוח להיתקע איתכם פה" אמר אוראל.
כבר ישבתי בכיסאות בחוץ, נער פנה אליי, וזה בדיוק אותו הנער שהתלחשש עם "החבר" שלו.
"היי" הוא אמר.
"היי.." אמרתי, "אני מכירה אותך?" שאלתי, למרות שידעתי שהתשובה ללא ספק היא לא.
"לא, אבל.. אני רוצה להכיר אותך" הוא אמר.
"שמע, זה לא זמן טוב בסדר?" אמרתי והחזרתי לו את הפתק.
יצאתי בכעס מהבית קפה, ראיתי את אוראל כבר הולך הביתה, ואני? הלכתי ברגל..
זה היה כ"כ מובן שהיא תשאיר אותי ככה! נמאס לי להיות עבד שלה!
להיות מקובלת או לא להיות מקובלת! אני לא מסוגלת יותר "לעבוד" בשבילה.
גם אם אביתר יתגרר אחריה, מצידי? שילך לעזאזל.
נמאס לי, נמאס לי!
—
כבר שבוע שלם, שסוף סוף הצלחתי לא לדבר עם נופר.
ובעיקר לא אם אביתר, נופר הגיעה אליי הביתה, ניסיתי לדבר איתה, והפעם? היא שוב הייתי צבועה, אבל לא במקרה הרע, כלומר "טובה ונעימה".
ראינו סרט, ואכלנו פופקורן ופיצה שהזמנתי.
נופר הלכה, ונשארתי לבד..
שמעתי רעש של הודעה,מגיע מהשולחן, וקלטתי את הטלפון של נופר.
ראיתי שאביתר שלח לה הודעה:
"את מתכוונת להגיע לסרט כבר?" הוא שאל.
פני הסתכלו על הקרקע, הבנתי שהם הלכו לעוד דייט.
מבלי לשאול אותי? מבלי להגיד לי על זה? אפילו לשוחח!
כלומר, אני, כן אני, אהבתי אותו, והיא… היא פשוט זונה!
שוב דפקו בדלת, זו הייתה נופר
"הי..אני יכולה" היא אמרה.
"כן, ביי!!" אמרתי וזרקתי לה את הטלפון לידייה, סגרתי את הדלת בכעס,
ונופר הייתה נראית שמחה, אבל לא למשך הרבה זמן.
רשמתי לאביתר, שהיא לא יכולה להגיע, כי היא שונאת אותו בדם, ושילך לעזאזל מצידה!
הוא כ"כ נעלב, עד כדי כך..
מחקתי את השיחה מהווצאפ, ונראה מי יצחק אחרון.
—-
הגעתי לבית ספר, ראיתי את נופר מתחננת לאביתר.
"רגע, הוא לא אמור להתחננן אלייך?" אמרתי והסתכלתי עלייה במבט אכזרי.
גם כן היא! היא חושבת שהיא יכולה לקלל, ולדבר ככה לכל אחד, להתנהג כך, ולחשוב שהיא "מלכת" הכיתה.
נחשי עכשיו, מלכת הכיתה היחידה היא …
אף אחד! גם לא היא הייתה.
—
נופר עזבה את הביה"ס ועברה לביה"ס סמוך לביתי, היא באמת חושבת שמעניין אותי עם היא תלך ושנשכח אחרי כל מה שקרה.
חוץ מזה, לא הפסקתי לחשוב על ההתנהגות שלי בבית קפה, הרגשתי רע, וצילצלתי למספר שהיה בפתק, רשמתי אותו בטלפון.
הוא לא ענה, כנראה הוא מתעלם..
אבל מישהו אחר ענה…
הקול שלו היה מוכר לי..