סיפורי פנימייה- פרק 18(:

"מה אתה עושה פה?" הסתכלתי עליו בשוק
"באתי לקחת אותך מפה" אמר אבא שלי
"לא.. אתה לא יכול לעשות את זה" אמרתי
"בטח שכן, נוי אני קיבלתי עבודה טובה עם פרנסה מצוינת בבאר שבע ואנחנו עוברים לשם" אמר
"אנחנו?" שאלתי
"כן אני ואת" אמר
"לא.. אני לא רוצה לבוא" אמרתי ידעתי שזה יאכזב אותו אבל אין מה לעשות
"אין לך ממש ברירה, אני לא משאיר אותך פה נוי.. אנחנו צריכים להיות קצת ביחד מה כבר שכחת שאת הילדה הקטנה של אבא?" שאל
"בחיים לא.. אבל טוב לי פה" אמר וכל זה רותם שומעת ועומדת כמו פסל.
"סליחה… אדון שושני, הבת שלך היא החברה הכי טובה שלי ואין מצב שאתה לוקח לה אותי" אמרה
"את מוזמנת גם לבוא" חייך
"לא.. אבא, אני מצטערת" אמרתי וישבתי על המיטה
"אני גם, אבל את באה איתי… נוי לא לכל הזמן, רק לחופש הגדול" חייך
"אבל אבא.. יש לי פה חברים שלאט לאט הפכו להיות משפחה שלי, יש לי פה חבר,ידידים אני לא יכולה לעזוב ככה הכל" אמרתי
"נוי רק לחופש, ואז יהיו לך עוד שנתיים מלאות לבלות בפנימייה" אמר
"אבל.. רותם תוכל לבוא איתנו?" שאלתי
"כן, ברור!!" חייך
"רותם את רוצה?" שאלתי
"ברור" חייכה
" יופי, אז בעוד יומיים אני יבוא לקחת אותכם?" שאל
"יומיים?" שאלתי
"כן" אמר ויצא מהחדר.
הסתכלתי על רותם וקפצתי עליה בחיבוק למרות שידעתי שיש לי גם היסוסים לגבי זה..
אבל זה רק לחופש. "טוב.. נלך לספר לכולם?" שאלה
"כן.." חייכתי ושלחנו לכל החבורה שלנו הודעה לבוא לחדר שלנו.
אחרי עשר דקות כולם היו שמה, אוהד,נדב,שון,שליו,ישי ואפילו עומר.
"מה קרה?" שאל ישי
"רצינו להגיד לכם, שאנחנו לא נהיה פה בחופש.." אמרתי
"מה?!" צעק אוהד
"כן, אנחנו נהיה בבאר שבע" אמרה רותם והחיוך שהיה על פני ירד.
"ואתם תחזרו לתחילת שנה?" שאל ישי
"לא יודעת" אמרתי
"מתי?" שאל נדב
"עוד יום וחצי ככה…" אמרתי
"תהנו" אמר אוהד ויצא מהחדר בזעם, משכתי את שערי לאחור וכופפתי את ראשי.
"זה יעבור לו" אמר שליו ובא לחבק אותי ואת רותם וככה קמו כולם לתת לנו חיבוק ולהגיד לנו תהנו…אבל אני יודעת שאני לא יהנה עם ככה גמרתי עם אוהד.
הם נשארו עוד קצת אבל אחר כך הלכו ואני ורותם התחלנו לארוז את הארון שלנו.
"אני חושבת שאני ואוהד גמרנו.." אמרתי וקיפלתי עוד בגדים למזוודה
"תנסי להבין אותו…" אמרה רותם
"שהוא ינסה להבין אותי" אמרתי
"שמעי זה לא פשוט לשניכם.. לא בטוח שאת תחכי לו והוא יחכה לך" אמרה
"את חושבת?" נאנחתי
"לא יודעת.. אבל זה מה שקורה לרוב." אמרה
"טוב, הוא יודע שאין לי ממש ברירה, אני לא יתווכח עם אבא שלי, והכי חשוב זה שהוא יודע שאני אוהבת אותו" אמרתי

*****
"ביי כולם אנחנו נתגעגע" אמרתי וחיבקתי אחד אחד, אוהד לא היה שם וזה גרם לי ממש להתבאס
"הוא ממש רצה לבוא, אבל הוא מבואס מזה שהוא לא יראה אותך חודשיים" אמר לי נדב באמצע שחיבקתי אותו
"תגיד לו שאני מבואסת משתי דברים, מימנו ומזה שהוא מתנהג אלי ככה" אמרתי לו
"רגע מה לי לא מגיע חיבוק?!" צעק מישהו מאחורה הסתובבתי וראיתי את דניאל ומאור רצים אלי ולרותם. "ברור שמגיע לך" חייכתי וקפצתי עליו בחיבוק
"תהנו" חייך ושיחרר אותי מהחיבוק
עלינו על האוטו דיברנו קצת עם אבא שלי ואני ורותם בינינו, אחר כך חשבתי לעצמי למה אוהד מתנהג אלי ככה? למה הוא לא בא לפרד מימני? ומה זה אומר עלינו? עם אנחנו ביחד או לא?
המחשבות הציפו לי את המוח ולא נתנו לי מנוחה.
היה שלט 'באר שבע' וחץ מופנה ימינה, הסתכלתי על העיר וראיתי שהיא די יפה, ראיתי את הקניון, את הילדים שהיו שמה…
"הגענו" אמר אבי הרמתי מבטי וראיתי בית קרקע גדול ניצב מול עיניי.
יצאנו מהמכונית, הוצאנו את המזוודות מהמטען ונכנסנו לבפנים הבית היה ממש יפה ומעוצב כמו שאני אוהבת, סלון פינתי, מטבח לבן חצר ענקית ועם זה לא טוב יש שמה בריכה.
"החדרים שלכם למעלה" אמר
"ושלך?" שאלתי
"שלי פה" אמר והצביע על החדר הממד שהיה צמוד לסלון.
עלינו למעלה והיה שמה 3 חדרים שהיו פשוט אותו דבר.
"אני פה" צעקתי ונכנסתי לבפנים ורותם צחקה, שמתי את המזוודה שלי בחדר והלכתי לרותם.
"תגידי מה עם אחותך?" שאלתי
"בהתחלה לא רציתי לעזוב בגללה אבל אני חושבת שהיא מספיק גדולה ובוגרת על לשמור על עצמה, וגם עם לא אוטובוס אחד אני ואת שמה.." אמרה וחייכה
"וגם עם לא תמיד יש את החברים שלנו שיטפלו בה" חייכתי
"רוצה נעשה סיבוב בחוץ?" שאלה
"יאאלה בואי" חייכתי, ירדנו למטה ואמרנו שאנחנו יוצאות לעשות סיבוב בשכונה.
התחלנו ללכת ולדבר ולצחוק ואז היה שלט כזה 'פארק באר שבע' נכנסנו לבפנים וראינו המון נערים ונערות בערך בגיל שלנו, המשכנו ללכת ואז חבורת נערים קראה לי ולרותם…