סיפור חדש -הקדמה +פרק 1(:

"גזר הדין על הילדה תאיר בן שושן ניתן" אמר השופט ודפק את הפטיש הזה שלו על השולחן.
הסתכלתי על אבא שלי שהיה נראה מאוכזב, העורך דין שלי בכלל לא האמין שהוא הפסיד במשפט..אבל רגע? מה העונש שלי?
"בואי תאיר" אמר אבא ויצא מאולם.
יצאתי אחריו לא רציתי לדבר, עשיתי מספיק בעיות בשנה האחרונה.
נכנסנו לאוטו ונסענו עד הבית הענקי של אישתו, שמה אנחנו גרים.
"נו מה נסגר?" שאלה סיגל אישתו של אבי, אף פעם לא סבלתי אותה, הכל קרה בגללה!!
"היא עוברת לפנימייה עבריינים צעירים" נאנח אבא וישב על הספה.
"מה?!" צעקתי אני לא ידעתי מה העונש בכלל.
סיגל העלתה חיוך קטן על פניה, רציתי רק לרצוח אותה אני לא אוהבת אותה!!!
"כן, מחר באים לקחת אותך אז כדי שתלכי תתארגני" אמר אבא, הסתכלתי על אבא ואחר כך על סיגל שכולה שמחה בפנים. עליתי לחדר שלי, וזרקתי את כל הבגדים שלי לתוך התיק, לא מאמינה שבגלל דבר קטן כל זה קרה.
******
אז ככה, אני תאיר בן שושן ילדה בת 15, שיער שחור חלק ארוך עד חצי הגב, עיניים כחולות כמו הים.שפתיים מצוירות ממש יפות ועבות. אני לא גבוה ולא נמוכה אני סבירה כזאת, ויש לי גוף פצצה! אין בן שלא רצה אותי!!
כמו שהבנתם אני הייתי גרה עם אבא שלי ואישתו המכשפה אבל עכשיו אני עוברת לפנימייה המטומטמת הזאת, בגלל שאני והחבורה שלי שרפנו מכוניות ברחובות ותפסו אותנו ופילגו אותנו במקומות שונים, לא יודעת זה היה דווקא ממש מצחיק!
אל תחשבו לשניה בכלל שאני פריקית או משהו אחר כזה.. אני ממש לא!
מתלבשת יפה, יודעת להיות נשית אבל שצריך אני יכולה להיות גם בהמה.
אני לא מפחדת משום דבר, תמיד היה לי ביטחון עצמי, היו פוחדים מימני, אני מקווה שזה גם לא השתנה.
אני לא תמיד הייתי ככה, הכל התחיל ביום בו אמא שלי נפטרה בתאונת דרכים פגע וברח, הייתי ילדה בת 14 ורק בכיתי ובכיתי ולא רציתי לדבר עם אף אחד, אבא שלי לא היה לצידי באותו הזמן הוא היה עסוק בלא להשאר אלמן, נישא לאיזה מכשפה וככה הייתי צריכה לסבול.
אבל הכל השתנה עד שפגשתי את לירן, ילד בן 16 שהכיר אותי לעולם חדש ושונה ממה שאני רגילה.
הוא דאג לי באמת, ממש אהב אותי. הוא הכיר לי את החברים שלי, את הסגריות ואת השתייה.
אני שותה ממש בקטנה אבל לא מעשנת, אני פשוט לא מסוגלת לגעת בזה. אפשר להגדיר את לירן בתור חבר שלי, אבא שלי תמיד התנגד לו אבל בתכלס שאני לא רציתי שהוא יתחתן הוא לא הקשיב לי אז בעיה שלו, אני אוהבת את לירן והוא אוהב אותי! וחברים שלי אוהבים אותי!
וואי ועכשיו הפנימייה הזאת שנתקעת לי באמצע אוף! גם לא מכירה שמה אף אחד וגם זאת פנימייה של עבריניים, לא הייתי קוראת לעצמי עבריינית אבל שיהיה..
בוקר-
קמתי בבוקר מהצעקות של אבא שעוד מעט באים לקחת אותי.
שטפתי פנים ולבשתי מכנס קצר שחור גופיה שחורה צמודה לגוף ושמתי עלי ג'אקט לבן, סידרתי את השיער שלי ואת הפוני שלי לצד, נעלי אולסטאר, אני לא מתאפרת זה ממש מיותר הכי יפה לי טבעי!
הורדתי את המזוודה שלי למטה וראיתי את אבא יושב כהרגלו וסיגל מבשלת.
"בוקר טוב חמודה" אמר אבא ואני התעלמתי מימנו והתיישבתי בסלון, רחוק מימנו.
אחרי איזה חצי שעה ככה התקשרו לאבא "אוקי, אני יקפיץ אותה.. כן כן.. אין בעיה.. לא תודה לכם" אמר וניתק את השיחה. הסתכלתי עליו וידעתי שצריך ללכת הרמתי את עצמי מהספה ויצאתי מהבית למרצדס של אבא. נכנסתי למושב הקדמי ואבא נכנס אחרי.
"מוכנה?" שאל ואני הפנתי את מבטי לחלון.
"עד מתי תתעלמי מימני?" שאל
"תעזוב אותי" אמרתי ושמתי את הכובע של הג'אקט על ראשי והסתכלתי על הנוף של הבתים ולאט לאט יצאנו מהעיר. אחרי חצי שעה של שקט, שאני ואבא לא החלפנו מילה הוא נזכר להפעיל את הרדיו, התנגן השיר האהוב עלי של דמי לובאטו, don’t forget אבא הסתכל עלי וראה שאני מזמזמת את המילים של השיר.
"השיר האהוב עליך" אמר
"לפחות אתה יודע עלי משהו" אמרתי בשקט
"אני יודע עליך הכל תאיר" נאנחתי
"למה זה לא נראה ככה?"
"עוד פעם מתחילה השיחה הזאת?" שאל
"אז אל תפתח איתי שיחה בכלל בסדר?!" הרמתי קצת את קולי
"את יודעת שהכל לטובתך" אמר
"לשלוח אותי לפנימייה לעבריינים צעירים.. ממש לטובתי"
"היי, את זה את הבאת על עצמך!"
"אה עכשיו זה אשמתי?" שאלתי
"לא אז זאת אשמתי?" שאל
"כן!" צעקתי
"תסבירי לי במה אני אשם?" אמר וחיכה לתשובה מימני
"שאמא נפטרה והייתי צריכה אותך לצידי אתה לא היית, הלכת להתחתן עם האישה הכי זוועתית בעולם!" אמרתי
"סיגל אוהבת אותך ואני אוהב אותך! די כבר!" אמר
"כן אני רואה עד כמה היא אוהבת אותי" אמרתי בזלזול
"יודע מה, אני מעדיפה להיות בפנימייה הזאת מאשר לחיות בבית הזה ולסבול עוד בוקר טוב צבוע שלה!" הוא שתק ולא ענה לי, אני יודעת שאני צודקת אני לא צריכה שהוא יסכים איתי בכלל.
המשכנו לנסוע ולפתע הופיע מולי בניין ענקי של פנימייה, ומסביב חומה ענקית כדי שלא יברחו.
שיחררתי את החגורה ופתחתי את דלת האוטו, הסתכלתי על אבא שהניח ראשו על ההגה, הדמעות חנקו אותי.
"אז זהו.. כנראה הפעם הבאה שנפגש זה בעוד כמה שנים אה?" צחקתי קצת
"תהני לך.." אמר אבא והרים את ראשו, אני בסך הכל אוהבת אותו. הדמעות חנקו אותי אבל לא רציתי לבכות לידו כי זה ישבור אותו.
"טוב ביי" אמרתי ויצאתי מהאוטו, הוצאתי את המזוודה שלי וחייכתי חיוך אחרון לאבא והוא נסע.
השער חשמלי נפתח לפני, ונכנסתי לבפנים, הלכתי בשביל שמצידי היו הרבה עצים ופרחים.
פתחתי את דלת המבנה וכל המבטים הופנו אלי, ילדה עם כובע על הראש שמנסה להסתתר.
סגרתי את הדלת ועדיין כולם הסתכלו עלי.
"מה אין לכם חיים?!" צעקתי ואז כולם הפנו את מבטיהם בחזרה. יופי חשבתי לעצמי.
חיפשתי את ההוא שאמור להסביר לי על הפנימייה הזאת אבל לא מצאתי.
לפתע נעמד מולי איש בשנות החמישים לגילו ומחייך אלי, אוקי מה הוא רוצה מחיי?
"היי" אמר אחרי כמה שניות של שקט
"היי" אמרתי בשקט
"את בטח תאיר" אמר
"כן"
"הגעת לפנימייה שלנו, פנימייה מדהימה למרות השם שלה." אמר
"אתה תראה לי את המקום?" שאלתי
"לא לא אני.." אמר
"אוקי כי אני יכולה להסתובב לבד ולראות זה בסדר" אמרתי
"לא כבר סידרתי זה את.. אביאל יעשה לך סיבוב בפנימייה" אמר הרמתי את ראשי לראות מי זה אביאל, וראיתי פשוט את הדבר הכי מושלם על האדמה!!! שיער שטני ועיניים ירוקות כחולות, בחנתי, הוא לבש גופיה כחולה יפה כזאת ומכנס שלוש תרבע של הבנים, מתלבש יפה! הייתה לו תספורות מויהקן, חח מזה בשניה אחת הספקתי לבחון אותו.
"היי" הושיט את ידו אלי
"היי" אמרתי
"תעשה לה סיבוב, ותהיה עדין" אמר האיש חסר השם.
הוא התחיל ללכת ואני מזדחלת אחריו, כבר קלטתי שהוא הולך להיות מעצבן וקרציה.
"אז איך קוראים לך?" שאל
"לא קוראים" אמרתי והוא גיחך
"תהיי קלה.. הכל טוב" אמר , מה הוא רוצה מימני?
"מישהו אמר שהכל לא טוב?"
"בואנה מזה באת עצבנית מהבית?"
"וואי אל תעצבן אותי" אמרתי ועקפתי אותו
"פש, איזה תחת" אמר ואני נעצרתי במקום והסתכלתי עליו
"סליחה סליחה" צחק הסתובבתי והמשכתי ללכת
"זה חדר הבנות וזה החדר שלך" אמר
"טוב תודה.." אמרתי ורמזתי לו ללכת אבל הוא לא הלך
"אפשר אולי להכנס עם את רוצה"
"טוב?" אמרתי וניסיתי לפתוח את הדלת אבל לא ממש הצלחתי
"תביא, תראי עושים ככה" אמר ועמד מאחורי ושם את ידיו עלי וגם על הדלת, נלחצתי מהסיטואציה, ידעתי שעם לירן היה רואה את זה רוצח את אביאל במקום.
"איך תמיד אתה נופל על הכוסיות אה?!" צעק מישהו וישר העפתי את אביאל מימני
"זה העונש מבני" אמר אביאל וצחק
"עונש טוב" אמר ההוא ובחן אותי
"אפשר להכנס?" שאלתי
"כן" אמר ופתח את הדלת ונכנסתי סגרתי את הדלת, הצצתי בחור הקטן הזה שמציצים דרכו, וראיתי שאביאל עומד ליד הילד ההוא.
"פשש, איזה כוסית אה?" אמר ההוא
"עזוב היא סתם מעצבנת, יש הרבה שוות מימנה" אמר אביאל ושתיהם הלכו.
אני מעצבנת?! הוא אפילו לא מכיר אותי מה מעצבן בי? כאילו הוא לא מעצבן בכלל! עיצבן אותי עכשיו!!!
הסתובבתי לאחור וראיתי ילדה בגיל שלי נעמדת לידי ומחייכת אלי
"היי" חייכתי, בכל זאת איתי בחדר לא נהיה חמודה?
"היי, את החדשה? אני יובל" חייכה אלי וחיבקה אותי.
"אני תאיר" חייכתי
"יש איזה כיף, את נראת מזה חמודה מקווה שנסתדר" אמרתי
"מקווה" חייכתי
"אז.. איך הגעת לפה?"
"כמו כולם בערך?" שאלתי
"לכל אחד יש סיפור חייב להיות לך" אמרה
"בגיל 14 התחלתי לשתות ולעשן ולהתחבר לחבורות ילדים נוראיים וזה.. וזה הגיע לשרוף מכוניות של אנשים חשובים ובכירים, ועד שתפסו אותנו ופיזרו אותנו" אמרתי "איך את הגעת?"
"שלי קצת דומה לשלך.. רק שאני הדרדרתי לסמים" אמרה
"וואוו.. לזה אף פעם לא הגעתי כי חבר שלי לא היה מסכים לי" אמרתי
"יש לך חבר והדרדרת לכל זה?" שאלה, לא יודעת למה הרגשתי ממש פתוחה איתה
"הוא הכיר אותי לזה" אמרתי "כן אולי זה נשמע לך מוזר וזה אבל בסך הכל הוא רצה להיות קרוב אלי ודאג לי ושמר עלי" אמרתי
"אוקי.. אז תאיר תתארגני כי עוד חצי שעה תרד לאכול ארוחת ערב" חייכה
"טוב" חייכתי. לבשתי ג'ינס קרעים וחולצה נופלת של ארצות הברית, סידרתי את השיער ואספתי אותו לקוקו גבוה והוצאתי את הפוני. שסיימנו ירדנו לאכול, אני ויובל התיישבנו בשולחן.
"תכירו כולם תאיר" חייכה יובל והתיישבה, שמתי לב שאני והיא הבנות היחידות בשולחן.
"היי" חייכתי חיוך קטן
"זה רוי ,ליעם ודור" אמרה והצביעה על כל אחד.
"חדשה?" שאל דור
"כן" חייכתי
"מאיפה?" שאל רוי
"תל אביב" אמרתי
"טוב תתחקרו אותה אחר כך, אני רעבה" צחקה יובל וגררה אותי לקחת מגש.
עמדנו בתור כדי לקחת את האוכל ומאחורי עמדו החבורה המעצבנת של אביאל, אחד מהם נגע לי בתחת, בהתחלה התעלמתי ואז בפעם השניה הסתובבתי אליו במבט עצבני בעיניים.