סיפור מתוסבך

הסיפור שלי מתוסבך למידי.
בכל אופן, את האדם שאני הכי-הכי-הכי-הכי אהבתי ובחיי שאהבתי אותו, לא ראיתי במציאות.
זה עצוב מאוד, ובטח אתם שואלים "איך את יכולה לאהוב בנאדם שעוד לא ראית אותו?" או "איזה שטויות זו לא אהבת אמת!" אז זהו, שאפשר לאהוב אדם שעוד לא ראיתי ועוד איזה באהבה אמת, כי כל המסתוריות הזו של חוסר ההכרה, הפתיחות למשהו חדש כשהכל מעורפל ומטושטש ואת עוד לא מכירה אותו מקרוב ויודעת מיהו, זה הדבר שלפי דעתי הכי מושך בלאהוב בנאדם.
ראיתי אותו במצלמת המחשב, הוא ראה אותי גם.
הוא באמת היה אחלה של בנאדם, ברצינות!, היינו מדברים פשוט על הכל, הוא הבן שידע עליי הכי הרבה מכל בן אחר. אני מודה שבכל פעם שהוא היה פותח את המצלמה היו עוברים בי דגדוגים וצמרורות בכל הגוף והיו לי ניצוצות בעיניים, ואולי אפילו האדמתי קצת.
הרגשות שהרגשתי היו חזקים ליבי בכל פעם פעם בחזקה, דהר כמו צמד סוסים רצים במדרון תלול והיו לי נשימות מהירות וקצובות כמו אחרי ריצה של ק"מ.
אך האכזבה הייתה חזקה מכל, מכל הרגשות החזקים שחשתי אליו.
היינו אמורים להפגש בפעם הראשונה, ישבתי וחיכיתי כמו פוסטמה (סלחו לי אין לי מילה אחרת לתאר את עצמי באותו רגע, אבל מה לעשות אכן כמו פוסטמה) עד שהואיל בטובו להתקשר אליי ולהודיע שהוא לא יכול לבוא..לא יכולתי לסלוח לו על זה, אבל הלב שלי אמר לי לסלוח, מה לעשות הייתי די טפשה שהסכמתי לסלוח – אני מאמינה שזה לפחות מה שחלקכם יגידו- המשכנו לדבר אבל לעיתים יותר רחוקות, ההורים שלי מנעו ממני מלפתוח את המחשב ולהכנס למסנג'ר, בגלל שאני צריכה יותר "להעשיר" ו"להשכיל" את עצמי וכל זה סתם שטויות, היה משהו בפיהם אני לא אומרת שלא אבל זה הרס הכל, וזה הדבר העיקרי שהרס, אנחנו לא מדברים בכלל בטלפון רק פעם פעמיים דיברנו..וגם זה בקושי, הכל ממש התפרק לי מול העיניים וכדי לנסות ולייצב הכל קבענו שוב, ומה לעשות זה לא הלך (והוא שוב פעם לא בא וחיכיתי כמו פוסטמה..:-( )
רק שתדעו שלפעמים הדבר שאתם הכי-הכי-הכי רוצים לא בא תמיד או שהוא בא והולך ומתי שהוא מיד בא צריכים לשמור עליו הכי הכי חזק בעולם..