ספריג-קאמפ (פרק 17)

"אהה… עידן זה לא מה שאתה.." ניסתה רוני לסיים את משפטה "אגם נעלמה מהמחנה ואפילו לא טרחתם להגיד לי?!"
"אנחנו פשוט רצינו…"
"אני יודע מה רציתם. רציתם שאני לא אדע מזה ואשאר עם ליאן!"
"לא טוב לך עם ליאן?"
"אנחנו נפרדנו היום!"
"אני לא ידעתי.. מצטער אחי" אמר אופק
"זה לא מעודד אותי אופק! אני תכננתי להגיד לה היום מה אני מרגיש והייתי בטוחה שהיא לא יוצאת החוצה בגללי!"
עידן לקח במהירות את המסמך וקרא בו
"סיפרתם לסנדרה?"
""אנחנו לא…"
"אפילו לה לא סיפרתם?" התפלא "וממתי את יודעת על זה?" אמר עידן והסתכל בכעס על מור
"אני יודעת על זה מעכשיו.."
"אז לה סיפרתם ולי לא אה?!" אמר עידן בכעס ופשוט הלך משם במהירות.
"אכלנו אותה.." אמרה רוני בדיכאון
"פשוט נצרף אותו לחיפושים וזהו.." אמר אופק
"זה נהיה ממש מסובך. אני אומרת שנפסיק לחפש" אמרה מור
"אני לא אפסיק לחפש! היא החברה הכי טובה שלי אני לא יכולה לעצור. וחוץ מזה מה נגיד להורים שלה?!"
מור הלכה מהאזור לחדר השינה שלה.
ורוני ואופק לא מצאו עוד דרך להציל את אגם. הם החליטו שיספרו לסנדרה את כל הסיפור ושהיא תטפל בזה.
"יעיפו אותנו מכאן בגלל שלא סיפרנו לה!"
"שיעיפו. נהיה ביחד בכל מקרה" אמר אופק
"אולי אתה צודק. אז מתי נספר לה?"
"עוד מעט. בארוחת הערב כשכולם ילכו לאכול נכנס למשרד שלה ונדבר איתה.
"בסדר." אמרה רוני ונישקה את אופק "בוא נלך להגיד למור שהפסקנו בחיפושים".
השניים הלכו לחפש אותה אבל לא שמו לב שמאחוריהם ליאן ונעמה ישבו.
"את שמעת את זה?" אמרה נעמה בהתלהבות
"אגם נעלמה מהמחנה." אמרה ליאן "מי יירצה לקחת אותה?!"
"מה זה משנה לך כל כך? העיקר שהיא לא פה!"
"חטפו ילדה בת חמש עשרה מהמחנה זה לא נראה לך משוגע קצת?!"
"כל עוד היא לא פה אני מסודרת" אמרה נעמה
"אני לא מאמינה שלא אכפת לך מזה שחטפו מפה ילדה!"
"נו ליאן צוחקים איתך!"
"אז את כלל לא מצחיקה. אמרה ליאן והלכה משם.
מור חייגה למישהו בחדר שלה.
"תה שומע? הם הפסיקו את החיפושים."
"טוב מאוד" אמר האיש המסתורי והקירח לבוש השחורים כשהיה במרתף קטן וחשוך. "תדאגי שזה נשאר כך." אמר וניתק את השיחה.
רוני ואופק עמדו ליד משרדה של סנדרה והיו בחששות.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"
"אין לנו ברירה. זה לטובתה של אגם."
אופק דפק על דלתה של סנדרה והיא פתחה אותה בחינניות
"כן?"
"סנדרה אנחנו יכולים לדבר איתך?"
"כן בוודאי. היכנסו פנימה"
משרדה של סנדרה היה גדול ומפואר מאוד.
ריצפת פרקט כהה כיסתה את החדר וטפט ורדרד כיסה את הקיר שעליו היו תלויות תמונות של חניכים ישנים במחנה ופרסים שהמחנה קיבל בזמנים שונים. על שולחנה היו מונחים מחשב נייד וטלפון קווי לבן וכיסאות משרדה היו מרופדים ומקושטים בפרחים לבנים קטנים.
"על מה רציתם שנדבר?" שאלה סנדרה בעודה מתיישבת על הכיסא שגדול והשחור שלה
"זה בקשר לאגם." אמרה רוני
"כן מה בקשר לאגם?"
"טוב… אז היא…" ולפני שרוני סיימה את משפטה נשמע רעש משונה מאחוריהם וכשהסתובבו ראו את אגם…