עדיין רוצה אותו….

‎שוב אני נותנת לעצמי לברוח למחשבות עליך, חושבת על איך הייתי משלמת כל סכום בשביל להיות לידך ברגע זה, ביום חורפי, מתכרבלים מתחת לפוך ורואים סרט מצחיק ביחד.
‎שוב אני מנסה להבין, איך הכל התקלקל. באיזה נקודה נכשלנו. מתי הכל קרה?
‎האמת שזה כבר לא הזמן לחפש אשמים.. אם זה אתה ששיקרת, אם זאת אני שקינאתי.
‎שוב קשה לי לעכל שאתה כבר לא חלק מהחיים שלי.. היית. אבל עכשיו אתה כבר לא.
‎והפעם זה סופי? לפחות ככה אמרנו. שנינו יודעים שזה מה שצריך להיות.. שנינו יודעים שבנינו זה כבר לא הולך.
‎ושוב הבריחה הזאת למגע שלך, לפנים שלך בדמיון שלי, לשיחות נפש שלנו שמעלות אותי למעלה ומעודדות אותי כשאני בוכה.
‎שוב הבריחה הזאת אליך..
‎אני יודעת שאתה הדבר הכי חשוב שהיה לי, הכי יקר. אבל אתה כבר לא שייך לי.. אתה כבר לא שלי.
‎אהבה זה לא דבר שמובן מאליו, לא כולם זוכים לאהבת אמת.. ולנו היה את האהבה הזאת.
‎האהבה שלנו הייתה גדולה ואמיתית.. ואנחנו כנראה לא שמרנו עליה מספיק, הרסנו אותה.
‎וזה כמו מראה שבורה, אחרי שהיא נשברת, גם אם מנסים לתקן אותה איכשהוא.. הסדקים עדיין נשארים, כך גם אנחנו..
‎שוב אני מתגעגעת אליך, שוב אני רוצה אותך לידי.
‎רק היום, רק הלילה… בבקשה.
‎אני לא מחכה ליום הזה שלי יהיה מישהו אחר, ולך תהיה מישהי אחרת.
‎איך אפשר לסבול דבר כזה?
‎שמישהי אחרת תמלא את מקומי, תישן במיטה שלך לצידך איפה שאני ישנתי.
‎ושמישהו אחר יהיה אתה?
‎יצחיק, ינשק, יחבק.. עבר כל כך הרבה זמן אבל אני לא יכולה לחשוב על דבר כזה בכלל.
‎אני יודעת שגם אם זה יקרה, אני אראה את דמותך בכל אחד.
‎שוב אני רוצה לאהוב אותך
‎שוב אני רוצה להיות שלך.