"עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת.." פרק 6

"מו..מוראל?" גמגמתי, כאשר אני עדיין מופתעת מהעובדה שהוא עומד פה מולי.
הוא קם מהספה התקרב אליי ומשך אותי אל תוך חיבוקו, ואני דחפתי אותו ממני.
"אני מצטער" אמר משפיל את מבטו.
"אה, כן? על מה אתה מצטער מוראל? על זה שעזבת אותי? על זה שלא אמרת כלום ופשוט קמת והלכת? או על זה, שלא שלחת הודעה, מכתב יונת דואר משו! לא הראת שום סימן, שהכל בסדר איתך.." אמרתי לו עם כאב. ובאמת בכל מילה שאמרתי הרגשתי איך עוד דמעה נצברת בתוך עיניי.
"על הכל ליני" אמר לי
"ליאן, בשבילך. רק אנשים שקרובים אליי, יכולים לקרוא לי ככה" אמרתי לו, אם מבט אטום. לא עצוב, לא שמח, לא כואב. פשוט אטום.
הסתכלתי, פעם אחרונה בעיניו, הסתובבתי ועליתי בחזרה לחדרי.
נעלתי את הדלת והתפרקתי, פשוט התפרקתי. נתתי לכל מה שיש לי על הלב, כל כך הרבה זמן לצאת. בחיים לא התפרקתי ככה. טוב מאז שלירן מת.. הבטחתי לעצמי שאני חייבת להישאר חזקה. לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. רק בשבילו. ובגלל זה גם לא רציתי לבכות מול מוראל וכולם. תמיד הוא אמר לי 'כדי להיות בנאדם חזק, בנאדם שאי אפשר לדרוך אליו, ולהרוס אותו. אסור לך להראות לאנשים את החולשות שלך. אלא רק לאנשים הקרובים אלייך ביותר. האנשים האלה לא חייבים להיות משפחה, הם יכולים להיות בן זוג, ידיד טוב, או חברה טובה. אבל חשוב שתדעי להכיר את האנשים שאת מגלה להם את החולשות שלך' הוא אמר לי את זה בפעם האחרונה שראיתי אותו.
קמתי מהמיטה אל עבר המקלחת. שטפתי את פניי. לקחתי את הפלאפון שלי מהשידה, וראיתי שקיבלתי הודעה מנדיר.
'20:30 אני אוסף אותך תהיי מוכנה' שלח לי וחיוך עלה על פניי.
'אוקיי. אני גרה ברחוב ****' שלחצי לו והסתכלתי על השעון.
"שיט שיט שיט" מלמלתי השעה הייתה 19:30.
רצתי לכיוון המקלחת, פשטתי את בגדיי ונכנסתי אל תוך זרם המים החמים.
יצאתי מהמקלחת לאחר כרבע שעה. וחיפשתי בארוני מה ללבוש. בסוף לאחר כרבע שעה החלטתי סוף סוף. לקחתי חצאית פעמון שחורה גבוהה וקצרה אבל לא יותר מדי. וחולצת בטן שחורה עם נקודות לבנות בינוניות, שמאחורה פתוחה בגב ומה שמחבר זה פפיון דק ויפה.
שמתי אודם אדום, איילינר, מסקרה וצללית בצבע גוף. שמתי שרשרת יפה של אינפינטי בצבע זהב(אין סוף) שהסמל משובץ יהלומים קטנים ויפים. צמידים בצבע זהב ונעלי עקב שחורות. החלקתי את שערי והייתי מוכנה.
השעה הייתה 20:25 ונשאר לי חמש דקות. אירגנתי לי ארנק שחור גדול יפה, ובתוכו מפתח כסף ואודם.
בדיוק קיבלתי הודעה מנדיר. "אני בחוץ" שלח ואני חייכתי הסתכלתי במראה פעם אחרונה וירדתי.
שירדתי ראיתי משהו שלא ראיתי כבר שנה שלמה, ואפילו יותר. את מוראל והחברים שלו בסלון, עם בירות, סיגריות, נרגילות וכמובן איך לא זונות.
"מזה לאן?" שאל אותי מוראל.
"לאנשהו" עניתי לו.
"ליאן" אמר לי קם והלך לכיווני, חוסם לי את הדרך.
"מוראל" אמרתי לו באותו טון.
"ליאן"
"מוראל"
"ליאן"
"טוב נו חלאס, מוראל מחכים לי בחוץ" אמרתי לו בעצבים דוחפת אותו מדרכי, ויוצאת מהבית, מבחינת בנדיר נשען על אופנוע ?
"היי" אמרתי לו בחיוך "סורי שהתעכבתי, היה לי איזה… עניין" אמרתי לו בחיוך.
"זה בסדר. את יפהפייה" אמר לי בחיוך הכובש, שכבש אותי עוד אז..
"את באה?" שאל אותי.
"לאן הולכים?" שאלתי אותו כאשר התיישבנו על האופנוע, והוא נתן לי קסדה.
"הפתעה" אמר בחיוך ונסענו.

נ.מ מוראל
התיישבתי חזרה על הספה בעצבים.
"אה בויה מה יש?" שאל אותי ליאור. אך, איך התגעגעתי לילד הזה.
"סתם ליאן.." אמרתי לו
"מה ישלך? עכשיו היא עוד בסדר, אתה לא יודע איך היא השתנתה. מאז שלירן מת, ואתה עזבת" אמר לי.
"במה לדוגמא?" שאלתי אותו.
"כל פעם שהיא יוצאת,לבר, מסיבה קריוקי אפילו. היא משתכרת" אמר לי והייתי באמת בשוק. ליאן? לפני שעזבתי אפילו שוט היא לא הייתה שותה.
"מה..מה עוד?" שאלתי אותו. הייתי חייב לדעת!
"היא מעשנת" אמר לי. ופה? זהו. ירקתי תוודקה מהפה שלי, מתחיל להשתעל.
"יבויה את ה בסדר?" שאל אותי,דואג שהוא דופק על גבי.
"נודר לך אני בשוק." אמרתי לו והמשכתי. "אבל היא עדיין, אתה יודע" אמרתי לו.
"מה בתולה?" שאל אותי, והנהנתי.
"לא" אמר לי ופה כבר באמת נחנקתי.
"מזה?!!!!!!!!!" צעקתי, וכולם הסתכלו עליי.
"יאללה סובבו מבט" ארמתי להם בעצבים.
"אם מי זה היה?" שאלתי את ליאור.
"עזוב, אחי זה לא משנה" אמר לי
"ליאור אם מי" שאלתי אותו, מרגיש את העצבים עולים לי.
"נודר לך בויה זה לא משנה" אמר לי מתחמק.
"ליאור דיר בלאק אל תשחק איתי, אני גם ככה בעצבים" אמרתי לו.
"אם.. סער אסרף" אמר לי והרגתי תוורידים שלי תיכף מתפוצצים.
"סער? סער החבר הכי טוב שלי?!" אמרתי לו מופתע. ורק אז קלטתי שהוא לא פה..
"איפה הוא באמת?" שאלתי את ליאור.
"זה העניין.. הוא מת מוראל" אמר..
"מה?.. איך..איך זה קרה?" שאלתי אותו, עוד מתקשה לעכל את זה, שהחבר הכי טוב שלי,מת…

~פלאשבק (בנקודת מבט של ליאן)~
"חייםשלי נהנת?" שאל אותי סער.
"מאוד. היה ממש כיף אוהבת אותך" אמרתי לו. אז כן אנחנו נסענו לאילת.. פעם ראשונה שלי באילתף ופעם ראשונה בכללי. אז כן שכבנו.. ואני לא מתחרטת על זה בכלל. סער שמר אליי ואנחנו ביחד כבר חצי שנה.
, וכן פעם ראשונה שלי באילת. לא היינו בהרבה חופשות. רק לפעמים בנסיעות עסקים של אמא ואבא.
סער הסתכל עליי ואל הכביש בסירוגין, מחייך אליי.
הסתכלתי קדימה, ואז ראיתי משאית מולנו נוסעת לכיווננו.
"סער תזהר!" צעקתי לו.
הוא ניסה להשתלט על האוטו בכל כוחו אבל הוא לא הצליח.
"סער!!" צעקתי לו
"אני אוהב אותך" צעק לי
"גמאני אוהבת אותך" צעקתי לו. ואז כל מה שראיתי ושמעתי היה אמבולנסים, משטרות ואור שחור וגדול…
~סוף~

נ.מ ליאור
"ליאן, שרדה. אבל סער לא.. הוא מת בדרך לבית החולים. ליאן הייתה שבורה. במהלך החצי שנה הזאת היא ניסתה להתאבד והתחילה לעשן" אמרתי למוראל.
יש כל כך הרבה דברים שקרו בזמן שהוא לא היה פה.. וזה אחד מהם.
"אז.. איך היא עכשיו.. חיה?" שאל אותי.
"אני מצאתי אותו, ברגע האחרון.." אמרתי לו, נזכר בזה ומתחיל לספר לו..

~פלאשבק~
הלכתי לכיוון חדרה של ליאן. לבדוק מה איתה. זה מה שהיינו עושים כל הזמן בתקופה הזאתי.
פתחתי את דלת חדרה וראיתי מראה שגרם לחושך בעיניי. ליאן על המיטה. כשחבל מחובר לתקרה והיא מתחיל לקשור אותו סביב צווארה.
"לא!!" צעקתי קופץ על המיטה מפיל אותה ממנה, כאשר שנינו נופלים על הרצפה, ואני אוסף אותו בתוך חיבוקי, והיא מתפתלת.
"לא!!" צווחה "תעזוב אותי! אני רוצה למות"אמרה בוכה בחוזקה. "אני רוצה להצטרף לסער ולירן! אני רוצה אותם בחזרה" אמרה נרגעת לאט לאט אבל לא מפסיקה לבכות, כשכל פנייה אדומות.
"זה בסדר.. כולם מתגעגעים אליהם" אמרתי לה בקול רוגע מלטף את שיערה.
"אבל הם שומרים עלינו מלמעלה. וטוב להם שאנחנו פה והם שם" אמרתי לה מחבק אותו ונותן לה להתפרק בתוך חיבוקי.
בחיים לא חשבתי שזה יקרה. שאני אצטרך להרגיע את אחותי הגדולה. שמאז המוות של לירן, לקחה על עצמה את התפקיד של האחות הגדולה, והייתה כל כך חזקה. והייתה בעצם הגלגל הצלה של כולנו.
~סוף~

נ.מ מוראל
"אתה יודע מה חלאס מוראל!" צעק עליי ליאור.
"אתה לא יכול לבוא עליה וככה להתנהג!" צעק עליי
"על מה אתה מדבר ליאור?!" צעקתי עליו בחזרה. וכל מי שהיה שם צפה בנו כאילו היינו סרט.
"אתה לא היית פה בשנה האחרונה! אתה לא יודע מה עבר על אף אחד מאיתנו!" צעק והמשיך.
"אתה יודע שאנסו את דניאל? אתה יודע שהייתי בקומה במשך שלושה חודשיים? אתה לא יודע כלום. אז אל תבוא לפה ותשחק אותה האח הגדול והמטיף. כי אין לך מושג מה כולנו עברנו, במשך השנה הזאתי! לא אני, דניאל או ליאן!" צעק ויצא מהבית בעצבים.
והקטע הכי מסריח, הוא שהוא צודק..