"עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת.." פרק 14 חלק ב'

כתבתי על דף את הכתובת של המחסן ושמתי על השולחן שלי, מתחת למקלדת.
שמעתי צליל של הודעה וזה היה מ' שלומי אחי היקר' זה החבר הכי טוב שלי. עזבו חבר הכי טוב, זה אח זה. דלוק אחושרמוטה על דניאל חושב אני לא שם לב לזה הטמבל, וגם היא בו. אבל אני בינתיים משחק תתמים.
פתחתי את ההודעה והיה כתוב בה: 'אחי, היום בערב שלום עושה מסיבה אנחנו באים' כתה
'סבבה אחי, אבל דניאל באה טוב?' שאלתי אותו. טוב עם כל הכבוד הגיע הזמן לשידןך.
'כן סבבה עשר אתם שם' אמר לי, והתנתק מהוואצפ.
"דניאל" צעקתי מחדרי כדי שתשמע אותי.
"מה" צעקה חזרה. תמיד אנחנו עושים את זה שנינו עצלנים מדי בשביל לקום.
"בערב יש מסיבה של ילד מי"א את אני ושלומי הולכים עשר את מוכנה טוב?" שאלתי אותה, בצעקה כמובן.
"סבבה" צעקה, ושמעתי את ההתרגשות בקולה. זה אחת מהפעמים היחידות שאני מסכים לה לצאת, ועוד מציע ששלומי שם? בואנה אין אחים כמוני. גם חתיך, גם נסיך, גם חכם. וואלה זכתה.
הסתכלתי על השעה, וראיתי שהיא הייתה ארבע בצהריים. החלטתי ללכת לישון.
קמתי בסיבבות התשע והתחלתי להתארגן, הלכתי קודם כל לחדר של דניאל לוודא שהיא התעוררה והתחילה להתארגן אם לא אנחנו יוצאים מפה בשתיים עשרה .
דפקתי על הדלת של חדרה.
"אני מתלבשת" צעקה. ולפי זה הבנתי שהיא התעוררה כבר ממזמן גיחכתי לעצמי והלכתי להתארגן.

נ.מ דניאל
קמתי מהשעון המעורר שהרס לי את הצורה. הלכתי במהירות לכוון המקלחת. פשטתי את בגדיי ונכנסתי אל עבר זרם המים החמימים.
יצאתי מהמקלחת לאחר חצי שעה, והתחלתי להתארגן. לבשתי שמלה לבנה עם כתפיות דקות פתוחה בגב, רחבה ושמסביב לפתח בגב היו פרחים עדינים צהובים, ושמתי עקבים לבנים גבוהים.
עשיתי מחליק, ושמתי איליינר, אודם ורוד מסקרה ופודרה. חיכיתי עוד בחדרי לרגע שדניאל ירד למטה.
"דניאל אני מחכה לך למטה" צעק אחרי רבע שעה שחיכיתי.
יצאתי מחדרי לאחר חמש דקות, והתקדמתי לחדרו של ליאור, מתחילה בחיפושים.
של מה? של הכתובת. הוא לא יודע שאני יודעת, אבל אני לא יכולה לתת לעצמו גם לסכן את עצמו. חיפשתי בארון בגדים, על המיטה, מתחתיה, מתחת לארון בכל מקום, ופשוט לא מצאתי!
התיישבתי על יד המחשב שלו ולא ידעתי, איפה עוד זה יכול להיות? ואז הסתכלתי על זה. איך אני כל כך מטומטת לפעמים?! מתחת למקלדת! חשבתי בהתלהבות והרמתי את המקלדת. שלעיניי נגלה פתק, ועליו כתובת.
חייכתי לעצמי, והכנסתי את הפתק לתוך הארנק וירדתי למטה.
"פששש מהירה הפעם יאללה בואי מחכים לנו" אמר בחיוך, לאחר חמש דקות נסיעה הגענו לבית של שלום, הילד שארגן את המסיבה, ישלו בית גדול וההורים שלו כמעט ולא נמצאים.
נכנסו לתוך הבית וראינו את שלומי. הרגשתי את הפרפרים בבטן, את לחיי מסמיקות, ואת הלב שלי דופק בחוזקה, או במילים פשוטות. א ה ב ה.
הוא התקדם לעברינו עם חיוכו הכובש, חיבק את ליאור ואז אותי, והוא סירב לעזוב, מסניף את צווארי שהריח מבושם וויקטוריה סיקרט שלי. וגם אני כמוהו מסרבת לעזוב.
"תראו אם כמה שהייתי רוצה שזה יהיה שונה, אתם חייבים לדבר! ולהגיד את מה שאתם מרגישים וכל החרטה הזאת" אמר ליאור בחיוך והלך.
"בואי נעשה את זה קצר וקל. דניאל אמסלם אני שלומי פריינטה אוהב אותך" אמר לי בחיוך מחבק אותי מהמותניים.
"גמאני אוהבת אותך" אמרתי לו, מרגישה את לחיי מאדימות. ולאט לאט זה קרה. הנשיקה שלה חיכיתי כל כך הרבה זמן…
עברו שלוש שעות מאז תחילת המסיבה, ועכשיו אני צריכה ללכת. בדקתי, וחקרתי הכל. עכשיו ליאן יוצאת מהבית והיא תגיע לסמטה אחרי.
שלומי וליאור כבר ממזמן הספיקו להשתכר, ואני בטוחה שהם עוד ישנו פה. שלחתי לשלומי הודעה שלא ידאג לי, שלקחתי מונית הביתה.
יצאתי החוצה , והמונית שהזמנתי כבר חכתה לי. נכנסתי עליה ונתתי לנהג את הכתובת, והוא נסע עליה. הלב שלי דפק בחוזקה. פחדתי ממה שאני הולכת לעשות, אבל ידעתי שליאן לירן וליאור יותר מדי חשובים לי בשביל שאני אשתפן ברגע האחרון.
"הגענו" אמר הנהג והמשיך. "את בטוחה שלפה את רוצה?" שאל אותי מסתכל על האזור המפחיד שהיה מחוץ למונית.
"בטוחה" אמרתי בלחש מושיטה לו את ידי, שבה היה הכסף, ויצאתי מהמונית. והוא נסע. חיכיתי בצדה של הסמטה לרגע שליאן תגיע.
לאחר חצי שעה היא סוף סוף הגיעה. ראיתי את הפחד בעיניה, הפחד שהיה יותר חזק משלי, אבל באותה מידה היה יותר אמיץ משלי.
היא נכנסה לעבר הסמטה והסתכלה לכל הכוונים, והופתעה בדיוק כמוני, לגלות שאף אחד לא היה שם.
פתאום ראיתי משהו לבוש שחורים דוקר אותה בעזרת מרפק בעורף, והיא נופלת על המדרכה, פתאום הרגשתי כאב חד בכתף וראיתי שחור בלבד…
התעוררתי במחסן שכובה על הרצפה הקרה. היה טלוויזיה מולי, ונכנסתי ללוח שידורים לבדוק שהיום הוא אותו יום שהכל קרה. בדקתי והשלט נשמט מידי, שלושה ימים שאני ישנה כך, נבהלתי לא ידעתי מה לעשות, הסתכלתי סביבי וראיתי חלון קטן יחסית וגבוהה. לקחתי את השולחן שעליו הייתה הטלוויזיה וגררתי אותו אל מתחת לחלון, טיפסתי עליו מנסה לפתוח את החלון. לאחר ניסיונות רבים סוף כל סוף הצלחתי, ויצאתי מהחלון מתקשרת למשטרה

סוף פלשבק.
נ.מ ליאור
"אז ככה הכל קרה, היא התקשרה אליי ולמשטרה." סיפרתי להם.
"העיקר שכולם בסדר עכשיו, והכי חשוב שכולנו ביחד"