“עד שתבואי אליי, ותיכנסי לחיי אל תתני לי ללכת..” פרק 17

הגעתי לבית הקפה שבו קבעתי אם לירוי.
התרגשתי, ופחדתי בו זמנית. לא ידעתי איך הוא יגיב לחדשות, בטוח? ברע? באמת שלא היה לי מושג. נשמתי עמוק ונכנסתי לבית הקפה, כשנכנסתי הבחנתי בו יושב על שולחן מחכה לי.
"היי, סליחה שהתעכבתי הסעתי את אחים שלי לבצפר" אמרתי לו בחיוך מתנצל מתיישבת לידו.
"זה בסדר, אני תמיד מקדים" אמר מגחך בחיוך.
"אז… הזמנת כבר?" שאלתי אותו.
"כן, והזמנתי בשבילך שוקו חם וטוסט עם זייתים ירוקים בצל ובולגרית כמו שאת אוהבת, ועם סלט קצוץ" אמר לי בחיוך, איך הוא מכיר אותי כל כך טוב… יהיה קשה לקום כל יום בבסיס בלי לראות אותו…
"אז על מה רצית לדבר איתי?" שאל בחיוך. אני כל כך אתגעגע לחיוך היפה שלו, לחיוך שעושה לי את היום הכי גרוע להכי טוב.
"אני… שמעת על כל מה שקרה עם נדיר?" שאלתי אותו.
"כן… אני מצטער, ליאן, אני כל כך מצטער, הייתי צריך לדעת מי זה, ואז לא היית נפגעת כל כך…" אמר משפיל את מבטו בעצב.
"היי" אמרתי לו, מרימה את ראשו.
"זה בסדר, אתה לא אשם אני בסדר,אבל…" אמרתי עוצרת, ומחפשת את המילים.
"תמיד יש אבל…" מלמל אבל שמעתי.
"החלטתי לעבור בסיס" אמרתי לו מפילה את הפצצה.
הוא הסתכל עליי במבט מופתע, הוא היה בשוק, אבל במבט שלו היה עוד משהו, משהו שממנו הכי פחדתי… אכזבה.

נ.מ לירן
כל היום לא עזב אותי מה שמוראל אמר, יש מצב שפגעו בה? באחותי הקטנה? בבנאדם שיקר לי יותר מהכל? בילדה שאני מוכן למות בשבילה? הייתי כל כך עצבני מחוסר הידיעה הזאת.
"שלוםםםם" שמעתי את קולו של ליאור.
"מוראל כפרה בוא לפה דקה" צעקתי אליו
"לירן?!" שמעתי צעקה זה היה ..חן?

חן אהרון בן 16 שיער חום רגיל עיניים כחולות בהירות גבוהה לא שזוף אבל לא לבן.

"חן!" צעקתי והוא רץ אליי וחיבק אותי. חן הוא החבר הכי טוב של מוראל, למוראל אין משפחה מאז שהוא בן 12 הוא גר לבד וההורים שלנו גידלו אותו, ותמיד הייתי כמו אח גדול בשבילו.
"תגיד אחויה אתה לא מת?" שאל אותי אם מבט לא מבין.
"לא כפרה אני עומד פה, אז לא נראלי" אמרתי לו בציניות וצחקנו.
"אללה תקרא לאסון טבע שנקרא אח שלי" אמרתי לו.
"מוראל" צרח
"מה" צרח לו מוראל חזרה.
"בוא לפה" כמובן גם צרח.
"אני בא" צרח גם הוא.
"בואנה החרשתם אותי מה אתם צועקים?!" שאלתי בעצבים.
"קטע שלהם, ההתחלה הכי קשה אבל מתרגלים" אמרה דניאל שנכנסה למטבח, וישר עלה לחן חיוך אני מתחיל לחשוד…