עד שתשקע השמש -פרק 1

ניר הביטה על הכביש מבלי להוריד ממנו את עיניה.הכביש היה ריק,בגלל השעה הנוחה,וניר התחילה לחשוב שבכל זאת לא עשתה חישובים מדויקים.בקצב הזה,היא תגיע לבית הספר מוקדם.ממש מוקדם.
"פופסיקית" קרא אביה וניער אותה ממחשבותיה.
"אבא" היא רטנה והורידה לרגע את עיניה מהחלון "אתה יודע שאני שונאת שאתה קורא לי ככה"
"וואלה" אביה העמיד פנים ששכח,והמשיך להתרכז בכביש מולו,עד שלאחר כמה דקות הוא העלה ניסיון חדש לפתוח איתה בשיחה "מתרגשת?"
"ממה?" היא שאלה בחוסר הבנה גלויה ואביה משך בכתפיו "אני יודע? בית ספר חדש,כתה חדשה,חברים חדשים.זה מעבר למשהו אחר לגמרי,זה בסדר גמור אם תתרגשי"
"פחח" נחרה ניר "בטח"
"הנוער של היום" אביה גלגל את עיניו ותהה בליבו מהו הגורם שהביא לשינוי העצום הזה בין הדור שלו ובין של בתו.הוא לא מצא תשובה הגיונית אחת,אלא המון ניחושים שכנראה שרובם נכונים,ועצר את הרכב.
"מה?" שאלה ניר והביטה החוצה "הגענו? למה כזה מהר?"
"כי לא היו פקקים בדרך.ראית איזה מזל?" הוא חייך אליה חיוך רחב "יש לך זמן בינתים ללכת ולהכיר כמה חברים לפני שתיכנסו לכיתות"
"אהה" המהמה ניר בשעמום.אביה הסתכל עליה וקימט את מצחו "את בטוחה שהמנהל אמר להגיע ב13:00? את יודעת,במכתב כתבו להגיע ב10:00"
"אמרתי לך כבר אבא" נאנחה ניר "יום אחר כך,המזכירה התקשרה ואמרה שדחו את השעה…סיבות שלהם"
"זה באמת קצת מוזר" אמר אביה ושיחק בזקנקן הקטן שעיטר את סנטרו "טוב,אבל אם את אומרת,אז את יודעת על מה את מדברת"
"בדיוק" אמרה ניר כמי שחפצה לסיים את השיחה,ויצאה מהמכונית באיטיות שלא אופיינית לה.
אביה עזר לה להוציא את שתי המזוודות שלה מהבגז' וללווות אותה עד לכניסה.
"אני עדיין לא מאמין שהסכמתי לרשום אותך לפנימייה" הוא מלמל שעה שגרר את המזוודות אחריו "אני לא מבין איך השתכנעתי"
"אני שכנעתי אותך" הזכירה לו ניר וחייכה "אל תדאג אבא,זה הדבר הטוב ביותר בשבילי"
"כן,אני מניח" הוא אמר ואז הניח יד על כתפה,לפני שהיא תמשיך הלאה "לא לשכוח ניר: בלי סיגריות-"
-"ובלי אלכוהול" היא השלימה אותו כמי שיודעת את ההרצאה בעל פה.
הוא הנהן והמשיך "בלי ערסים"
-"ובלי פרחות" היא השלימה
-"בלי פריקים"
-"ובמיוחד לא אימואים,הם הכי גרועים"
אביה חייך בסיפוק והמשיך,לוודא שהיא זוכרת הכל.
"בלי משתמטים מהצבא"
-"ובלי חוצפנים"
"בלי קרובים של פוליטיקאים"
-"ובלי פוליטיקאים בעצמם?" שאלה ניר בחוסר סבלנות "אוף אבא,אני יודעת הכל.בקיצור אני לא אדבר פה עם אף אחד.עכשיו אתה מרוצה?"
"לא" הוא הניד בראשו לשלילה ועל פניו נח מבט חמור "עם המורים את דווקא כן יכולה להתיידד"
"תודה" אמרה ניר בחוסר סבלנות והראתה שנוכחותו של אביה לא נחוצה יותר.
"אז הלכתי?" הוא שאל,אך כאילו קיווה שהיא תגיד לו להישאר.
"צלול" השיבה ניר מבלי לחשוב פעמיים.אביה נשק לה את לחיה,חיבק אותה והתרחק "חסר לך שאת שומרת איתנו על קשר,ברור? אחרת אני מנשל אותך מהצוואה"
ניר חייכה ונופפה לו בידה שעה שהתרחק,אחר כך היא הסתובבה ותהתה מה עליה לעשות כעת.
יום הלימודים הראשון,שהוא בעצם שעות של הכרויות של התלמידים בין עצמם ועם המורים,אכן התחיל בשעה עשר.ניר ידעה מה צפוי לה מראש,לכן אמרה לאביה ששינו את השעה,היא לא רצתה לבזבז את זמנה בשיחות חסרות התכלית האלה.היא שנאה אותן.
ניר הביטה על הפנימיה שהיא הולכת להעביר בה את השנתיים הבאות.מסדרונות רחבים היו משני צדדיה,נקיים ומוארים.הלובי של בית הספר היה נראה כמו לובי של מלון,רק גדול הרבה יותר.
לא היה פלא בכך,זה היה בית הספר הכי יוקרתי בארץ,קראו לו "מרום" ואף בית ספר אחר לא יכל להתחרות עם רמת הלימודים הכי גבוה,והתנאים המעולים שהציע בית הספר הזה.מנהל בית הספר,אפי שושן,כבר התבטא בעבר שבית ספרו עומד בשורה אחת עם הטובים שבתיכונים שבחו"ל,ובארץ אין שום בית ספר שמשתווה לו,והוא בספק אם יהיה.
היה שם הכל:בריכה,חדר כושר,קפיטריה,שלושה חדרי מחשבים,שתי מעבדות,שני אולמות ספורט,חדר פנאי שהיה החדר העיקרי שבו העבירו התלמידים את זמנם אחרי בית הספר-היו שם כורסאות נוחות,פופים וערסלים בנוסף לשולחנות הביליארד והכדורגל.
אף אחד לא רצה יותר מזה.
כעת עמדה ניר נטועה במקומה,המסדרונות היו ריקים.היה נדמה שהיא שומעת לרגע קול צעדים,אך הוא כעבור כמה שניות פסק,והיא עמדה שם לבד,תוהה מה לעשות,לאן ללכת.
היא החלה לגרור את מזוודותיה הכבדות אל גרם המדרגות הלולייני,אך לא הצליחה להזיז אותן הרבה,הן היו כבדות מאוד.עברה לה מחשבה בראש שמה שהיא לקחה,היה הציוד הבסיסי ביותר ומה רב הציוד שהיא עוד צריכה להעביר לכאן.כשגמלה בראשה ההחלטה להעלות את המזוודות אחת-אחת,היא שמעה קול נשי מאחוריה.
"את צריכה עזרה,חמודה?"
ניר הסתובבה במהירות והבחינה מולה באשה רזה וגבוה,בעלת עיניים ירוקות ויפות,שסרקו אותה מכף רגל ועד ראש.היה לה שער בלונדיני וחלק.
"למען האמת,כן" הודתה ניר "אני צריכה להעלות את המזוודות למעלה" זה היה מצחיק,כי ניר ידעה מהביקור הקודם שלה בתיכון שהמעונות למעלה,אבל למעשה היא אפילו לא ידעה באיזה חדר היא.
האשה שמולה צחקה מתשובתה של ניר ומיהרה להסביר את עצמה "כלומר,התכוונתי לשאול,מה את עושה כאן? למה את לא בכתה שלך?"
"אני הגעתי רק עכשיו" השיבה ניר,מנסה לשוות לקולה טון מתנצל ותמים "אבא שלי עבר צנתור,ולא יכולתי לבוא קודם,סליחה" למעשה,אביה של ניר היה בריא ביותר,ובחיים לא נזקק לשום רופא או כדורים.היא הייתה חייבת להמציא,כי לא ידעה באיזו חומרה יראו כאן את מעשיה.
"אני מבינה" אמר האשה וחיוכה נמחק מעט למשמע דבריה של ניר "ובכן,בואי איתי ואני אבדוק באיזו כתה את,ותכנסי לשם עכשיו,אני לא חושבת שזה יהיה נורא כל כך"

"מה עם המזוודות?" שאלה ניר,וסרקה אותן,הן נראו כאילו חיכו שמישהו יקח אותן משם.
"השאירי את המזוודת כאן,אף אחד לא יגע בהן,חבל שתסחבי אותן סתם.
אחרי שתיצאי מהכתה,תגשי ללוח שם-" היא הצביעה על הקיר השמאלי וניר הבחינה בו –"תבדקי באיזה חדר את,ותכניסי את המזוודות לשם.טוב?"
ניר הנהנה בהכנעה והלכה בעקבות האשה לאורך המסדרון,עד שפנו בסיומו שמאלה ונכנסו למזכירות.
"שכחתי לומר לך מהו שמי" חייכה האשה "אני מירי,המזכירה של מרום"
ניר תהתה למה מירי הייתה חייבת לציין את שם בית הספר,אך לא אמרה על כך כלום וחייכה בחזרה "ניר"
"נעים מאוד" מלמלה מירי והתיישבה מאחורי שולחן ארוך ועמוס לעייפה בדפים ובתיקיות שונות.היא נאנחה קלות והתחילה להקליד משהו במחשב.
"אז איך אמרת שקוראים לך? ניר מה?"
"שי" השיבה ניר ומירי הקלידה במהירות,מבלי להסתכל במקלדת ושקעה מול המסך.
"ובכן" אמרה מירי והביטה בניר "את כתה יא1,זה בסוף המסדרון,ימינה ושמאלה"
"אין בעיה" אמרה ניר ומיהרה לצאת מהמזכירות.
היא הלכה לאיטה לאורך המסדרון,מנסה להרוויח קצת זמן,ועד מהרה ניצבה מול דלת בריח לבנה,שמעליה הופיע שלט כחול שעליו נכתב יא1.ניר היססה רגע,הניחה את ידה על הידית,ואז פתחה את הדלת במהירות.
היא עוד הספיקה לשמוע רעש שגווע לכדי שקט מוחלט,כשפסעה פנימה והסתכלה בעיניי המורה המבולבל