עוד סיפור אהבה- 3

שלושה ימים עברו להם במהירות.
הסתכלתי על עצמי במראה ובחנתי את הנערה שנמצאת בה.
היא לא מכוערת, אבל היא לא יפה..
היא לא נמוכה, אבל היא לא גבוהה..
היא בסדר.
יחסית לגילה היא נמוכה, קטנטונת ולא מפותחת.
בחנתי היטב את פניי, הם לא מכוערות כלכך..
שיער חום עיניים חומות, אבל איכשהו זה מסתדר.
בכל מקרה, שלפתי סומק מהתיק איפור שלי והתארגנתי ליציאה.
זרקתי על עצמי מכנסיי ג'ינס בהיר עם קרעים וחולצה לבנה עם לוגו NYC, ואת הדוקטור מרטינס האדומות האהובות עליי.
בחנתי את עצמי שוב במראה- אני נראת כאילו אני מנסה לשדר 'עזבו אותי בשקט' או 'ילדה מרדנית' או 'מה שאתם חושבים לא מעניין אותי'
והאמת, שום דבר כבר לא מעניין אותי- אני פשוט רוצה להיות שם למצוא את השקט שלי בפנימיה הזאת וזהו.
לקחתי את המזוודה לכיוון המכונית שחונה בחניה.
אמא ישבה בפנים בכיסא הנהג ונתנה לי מבט קר.
"אוו יופי שהגעת באמת" אמרה ברשעות "מזה הבגדים האלה. תחליפי מהר- אל תביישי אותי שם! זאת אחת הפנימיות ובית הספר היקר ביותר בארץ! אני לא מוכנה שתצאי לשם לבושה ככה" נבחה בקול.
"עזבי אותי בשקט, מה אכפת לך מה אני לובשת" אמרתי בארסיות.
היא יצאה מהמכונית בטריקה נכנסה לבית למשך זמן מה ויצאה מישם ובידה שמלה כחולה קיצית וסנדליי בירקנשטוק בצבע בז' "הנה תשימי עכשיו" אמרה.
גלגלתי את עיניי בכעס
אמא התניעה את המכונית ונסעה.
פשטתי את חולצתי ומכנסיי ולבשתי את השמלה הכחולה ונעלתי את סנדליי הבירקנשטוק בכעס ובעצבים ושילבתי את ידיי.
בטח היא מרוצה עכשיו, חשבתי לעצמי.
בטח היא מחייכת בלב שלה.
שעה עברה לה ואנחנו עדיין בנסיעה ואפילו לא קרובות לצפון יש עוד שעתיים נסיעה.
הדלקתי את האייפון שלי לפתע קפץ למסך התראות של וואצאפ ממיקי, ירדן, עומר, זיו, יובל וליאם
כולם איחלו לי בהצלחה
חייכתי לעצמי באושר, איזה כייף כשיש חברים כאלה, שתומכים ועוזרים כשאתה צריך אותם.
אמא הסתכלה עליי וראיתי דמעות בעיניה.
"סליחה" לחשה בעצבות.
"לא הייתי האמא הטובה ביותר, ורבנו הרבה..ואני מצטערת..מאז הגירו-" היא לא הצליחה להגיד את המילה ופרצה בבכי.
הכל עדיין כלכך טרי, הכאב עדיין צורם.
באותו רגע ראיתי את אמא שלי בלי מסכות- את השבירות הזאת מעולם לא ראיתי לפניי, דמעות כאלה ובכי עצוב וכואב כלכך לא שמעתי בקולה מעולם- עד לרגע זה.
גם אני פרצתי בבכי ואמרתי תוך כדי שיהוקים "אני אוהבת אותךך. אמא"
מאיפה צצו הרגשות האלה פתאום?!..כלכך הרבה זמן לא אמרתי דבר כזה לאיש, במיוחד לא לאמא שלי.
הגענו למקום בשעה שלוש.
בחנתי את האזור, שדות ירוקים, חוות סוסים ובניין ענק שנראה כמו טירה- הלב שלי פירפר בחזי.
נפרדתי מאמי. כבר לא בכיתי- לא בכיתי מרב לחץ.
רציתי להראות חזקה, ובכי מסמל חולשה ואני לא רוצה לבכות.
צעדתי לעבר שער הטירה ושם עמדה אישה, בסביבות שנות הארבעים לחייה, מלאה מעט עם פנים מאירות ויפות.
היא חייכה אליי ואמרה "שלום, את בוודאי כריסטינה אלי, נעים מאוד להכיר אותך. אני רות מנהלת הפנימיה ובית הספר, יהיה לנו כלכך טוב ביחד .אני מתרגשת" אמרה בהתלהבות
איש לא קרא לי כריסטינה חוץ מאבי..כולם קוראים לי כריס ואני מעדיפה ככה.
היא ערכה לי סיור במקום- חדר האוכל שהיה ריק מאיש, גינה, בריכה, המועדון שאפשר להרגע בו, חדר טקסים, בית הספר עצמו שהיה יפיפה וחדר המגורים.
מאוד התרשמתי מהמקום, הוא היה מעוצב בצורה מלאכותית כזו, כאילו נלקח מתקופת הרנסנס.
אך לא ראיתי תלמיד אחד בבית הספר מכיוון שכולם מכיתות הלימוד שלהם.
נכנסתי למבנה של מגוריי הבנות, בעודי מחזיקה את המזוודה כדי לפרוק אותה ולישון קצת.
שמעתי קולות. לא הבנתי מאיפה הם מגיעים.
הלכתי בעבר הקולות, קול אחד גברי ועמוק וקול אחד נשי ומתחנן, "מה יהיה בנינו. אני כבר לא מבינה" שמעתי את הקול הנשי אומר "אתה כבר לא אוהב אותי כמו פעם, מצאת מישהי אחרת. הזונה הזאת נעומי?!" אמרה בציוץ
"אני אוהב אותך בייב, רק אותך" אמר הקול הגברי
הדלת שממנה הגיעו הדיבורים היתה חצי פתוחה. המזוודה נשמטה מידיי והסתכלתי על הזוג.
הבחור עמוד מולי והבחורה עמדה עם הגב אליי. היה לה שיער בלונדי שופע ארוך.
והבחור היה יפה תואר. הוא היה גבוהה עם עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור הוא היה מסוקס ומסורטט ביותר.
הוא הבחין בי
נשימתי נעתקה. אבל קפאתי, לא יכולתי לזוז מישם.
לפתע הבחורה התנפלה עליו ונישקה אותו באגרסיביות "אתה שלי…אני אוהבת אותך….אני לא מוכנה שתסתכל על אף אחת אחרת" אמרה תוך כדי שמצצה את שפתיו.
אבל הוא הסתכל רק עליי. בחן אותי.
רצתי מהר מהמקום.
רציתי לשכוח שראיתי את מה שראיתי.
איזה מביך, הוא בטח חושב שאני איזה סוטה שמציצה לאנשים.
רצתי מהר ככל שיכולתי.
רצתי לכיוון השדות הירוקים.
רצתי ורצתי.
ראיתי עץ גדול והרבה פרחים יפיפייה בשלל צבעים- המקום נראה כמו חלום כמו גן עדן.
נשכבתי על הדשא הירוק ליד כל הפרחים והסדרתי את נשימותיי מהריצה המעייפת.
לפתע נזכרתי

אוי לא המזוודה!!