עולם אחר פרק 9

הוא התקרב אלי ולחש באוזני:
"אבל זה לא היה נורא כ"כ , אחרי הכול , פגשתי אותך".
התרחקתי קצת.
"מה?, שאל.
"כלום" ,רק חושבת" אמרתי והרכנתי את ראשי, מתבוננת בדשא הירוק.
"על מה?" שאל והרים את גבותיו.
שתקתי כמה שניות.
"מה יקרה כשכל זה יגמר?" שאלתי ועדין לא הרמתי את מבטי.
"למה את מתכוונת?" שאל.
"אלינו" אמרתי. הקול שלי רעד, אני שונאת שזה קורה לי, זה מסגיר אותי.
הוא שתק.
שיחקתי עם הטבעת שעל האצבע שלי, עדיו הסתכלתי בדשא.
כאב לי הצוואר, רציתי להרים את הראש אבל לא רציתי להסתכל עליו כרגע.
אבל כשראיתי שהוא ממשיך לשתוק החזרתי את מבטי אליו. עיסיתי את הצוואר שלי ביד אחת והתמתחתי בחשאי.
קרני השמש סנוורו אותי כשעשיתי את זה.
"אתה כאן?" שאלתי כשראיתי שהוא עדין שתק.
"זה לא יקרה" אמר והסתכל ישר אל תוך עיניי.
הייתי חסרת סבלנות , כי ידעתי שזאת לא האמת, ידעתי שבסוף הוא ישכח אותי". "ניסיתי לשלוט בעצמי ואמרתי:
"אתה יודע שכן, זה רק ענין של זמן".
"אפשר לשנות את זה" אמר בשקט אך בקול ברור.
"איך?, שאלתי.
"אני סומך עליך לנה, אני בטוח שתחשבי על דרכים מקוריות ויצירתיות כדי לצאת מהבעיה"
"תודה רבה באמת" אמרתי וגלגלתי עיניים. "אני בטוחה שאצליח לעלות על זה" אמרתי בציניות.
הוא חייך חיוך לצד.
"מצחיק " אמרתי ושילבתי ידיים.
"אל תפקפקי ביכולות שלך" .
"לא מפקפקת , אף פעם לא זלזלתי ,ואני לא מתכוונת לעשות את זה עכשיו"
"טוב מאוד" אמר מכווץ את עיינו בגלל השמש המסנוורת.
אוף , הוא כל כך מרגיז חשבתי בליבי תוך כדי שאני שורטת את האצבע שלי בציפורן.
תקעתי בו מבט חד. "אתה יודע מה?, אמרתי תוך כדי שאני יושבת בנדנדה בצורה חופשית ונינוחה, חסרת דאגות.
"יש לי משהו להגיד לך" אמרתי בחיוך מתנקם מעט.
"בואי נשמע" אמר.
כחכחתי בגרון. "או קיי אז ככה, חשבתי על זה קצת, ואתה יודע מה? אתה דווקא צודק".
הוא הניח את ידו הימנית ברישול על העורף שלי. "במה בדיוק"? אמר תוך כדי שהרים את גבותיו.
הוזזתי לו את היד . וישבתי כשגבי נוגע בדפנת הנדנדה. שילבתי ידיים, הוא חיכה שאמשיך.
"כן…?" שאל כשראה שלא המשכתי.
המשכתי לחייך והנחתי את שני רגליי על בירכו .
"איפה הייתי? אמרתי, כאילו הוא קטע לי את חוט המחשבה.
"אמרת שיש לך משהו לספר לי"
העברתי את אצבעי בליטוף על סנטרי. "אה נכון.." עשיתי את עצמי כאילו נזכרתי.
"אתה צודק" אמרתי. "אני לא חושבת שאנחנו צריכים לטפל "בבעיה" שצצה לנו, הכול יסתדר לבד, אני בטוחה בזה". אמרתי וחייכתי אליו.
כמובן שלא באמת חשבתי ככה, אבל אמרתי לו את זה כדי לעצבן אותו ולעורר אותו , שאי אפשר להשאיר את הדברים ככה, ושצריך לעשות משהו בנוגע לזה.
"את באמת חושבת ככה?, שאל.
"כמובן" עניתי לו בחיוך מתגרה.
הוא נאנח ומשך אותי אליו "בבקשה תפסיקי לעשות את זה" אמר.
הרמתי גבה, מחכה לתשובה.
"אני רוצה שתפסיקי לחשוב שאני נותן לגורל להחליט, שבסוף הכול יסתדר מעצמו, ויהיה טוב"
"אני לא" אמר והסתכל עליי מנסה לתפוס את מבטי.
הסתכלתי עלייו, התכוונתי להשיב אבל אז- עבר בידי רטט , זה היה הפלאפון שלי. מייק שלח לי הודעה.
קראתי את ההודעה העיניים שלי רפרפו במהירות על המילים.
הכנסתי את הפלאפון לכיסי.
"אני צריכה ללכת" ,מלמלתי ויצאתי בריצה קלה משם.