עינייך החומות (פרק 2)

אבא לא שב, אמא נכנסה לדיכאון זמני ולא יצאה ממנו הרופאים טענו שהיא תחזור לשפיותה אך זה לא קרה. צלחות נשברו מרוב כעס, צער ובכי היה בביתנו הבית התוסס חיים נותר עצוב ובודד. כל חיי הייתי כמו "בובת ראווה" לראות ולא לגעת, לא חוויתי רגשות אימהיים איי פעם. אבא היה זה ששיחק, שצחק, שחיבק ושעודד.
וכשעזב רק השקט נותר מאחור.
בבית הספר הכל נשאר כמו שהיה נותרתי בשולי החברה "הילד כאפות של הכיתה" הילד שאהבו לרדת עליו על כך שאביו נטש אותו ועל אימו ה"פסיכית" אני למדתי להתמודד עם זה ובמשך השנים התגברתי על הקשיים.
עליתי לכיתה ז' הבנים בכיתתי סיפרו על בר מצוותם על המסיבה המפוארת שתהיה להם ואני נותרתי נטול סיפורים ותקוות לאמא לא היה כסף לממן לי בר מצווה גם לא היה לה את האושר שהייתי זקוק לו. ביקרתי בבר מצווה וחגגתי ועוד בר מצווה וכשהגיע התאריך שלי התאריך שכל כך לא ייחלתי לו, היום הזה נותר שומם. לא חגגתי בר מצווה וגם לא קבלתי מתנות המתנה היחידה שביקשתי מאלוקים שיחזיר לי את אבא שלי. אך זה לא קרה, אבא לא חזר השמחה לא חזרה ואני לא חזרתי לעצמי.
הייתה תקופה שהייתי משתין בלילה לא יכולתי לסבול יותר, הייתי ילד טוב שמעולם לא עשה רע לאיש, ילד שלא כעס על כך שלא חגגו לו בר מצווה, ילד שאבא שלו יכל היה להיות גאה בו.
"הטיול יתקיים בירושלים, ניסע לכותל ונסייר ברובע היהודי" קראה המורה. קריאות שימחה הדהדו בכיתה וגם אני שמחתי על הפעם הראשונה שאהיה בירושלים כל כך יחלתי לטיול זה ספרתי יום ועוד יום דקה ועוד דקה ובסוף הגיע היום המיוחל נסענו לירושלים האוטובוס המה עשרות תלמידים הצטופפו וציפו רק להגעה שירים וצהלות הדהדו ברכב "הנהג שלנו חברמן!" ואני הצטרפתי לקריאות האוטובוס עצר ועשרות התלמידים ירדו וכן, הייתי בניהם, הייתי שמח ומאושר פעם ראשונה מזה הרבה זמן.
הייתה לנו מדריכה בעלת שיער בלונד ועיניים חומות גדולות היא הייתה דתייה, או לפי שקראו לה חברי "דוסית" היא הייתה מוכרת לי ולא הבנתי מאיפה.
היא ערכה לנו סיור במנהרות הכותל ועצרנו לתפילה קטנה בכותל הרגשתי את האבנים הקרות אך הם שחיממו את ליבי דמעה ועוד דמעה זלגה לי, ילדים מהכיתה היותר נמוכה שמו לב לכך ולעגו לי אך לי זה לא היה אכפת והרגשתי את אלוקים למרות כל הכעס שהציף אותי על החיים שנתן לי ועל האבא שלא שב פעם ראשונה נשאתי תפילה מעמקי ליבי.
עזבנו את הכותל והמדריכה ערכה לנו סיור ברובע היהודי ככל שהבטתי עלייה יותר שמתי לב לדבר מה מוכר בפנייה אולי זה עצמות הלחיים הגבוהות או התווי פנים העדינים היה משהו מוכר בפנייה.
המדריכה נאלצה להפסיק את הדרכתה שקטעה אותה שיחת טלפון היא ענתה ואמרה שאינה יכולה לדבר אך הקול השני לא הרפה. המדריכה ענתה "טוב, בסדר אתה יכול לבוא" ענתה.
בסוף שיחת הטלפון אמרה "זה היה אבי הוא דרש לראותי בדחיפות תמתינו דקה" תהיתי לעצמי 'באמצע הדרכה כך סתם פתאום, הלוואי שלי היה אב שהיה מזעיק אותי כך'
נסעה לעברנו מכונית פיאט וממנה יצא אדם כבן הארבעים מרכיב משקפיים בעל זקן ארוך וממכנסיו השתלשלו ציציות המראה שלו הזכיר לי דבר מה שלא הבנתי מה, הוא התקרב והבחנתי בפניו ופתאום שב אלי זיכרונות מהימים ההם זהו אבי!