עיניי החתול / פרק ניסון ( מקווה שתאהבו )

שהיינו קטנים תמיד היו אומרים לנו .
" שכוכב נופל , תביעי משאלה " סיפורי ילדות של סיפורי אלף לילה ולילה , המספרים את סיפורו
של אלאדין המוצא מנורת קסמים והג'יני השוכן בו ממלא את כול משאלותיו . סיפורים אלו עברו
דור ודור ולאחר שנים רבות כבר הפסיקו להתעניין בהם .
אבל משאלת הכוכבים הנופלים , נמשכה לעד .

שנת 2030 –
זאת הייתי שעת דימדומים והערב ירד , הרחוב היה שקט והרעש היחיד שעלה באוויר היה רעש
הרוח הנושבת , המעיפה את העלים הירוקים באוויר ושממה גדולה ברחוב .
זוהו ערב של הכוכבים הנופלים , מאות אנשים יצאו בחצות הלילה להביע משאלות ולקוות שהם
התגשמו , כולם יהיו כול כך נרגשים ומוכנים לעלות את מצב הרוח בעיר .
וכאשר בבוקר נתעורר ונשחק בקלפים , נדע אם המשאלה שלנו התגשמה או לא .
עמדתי מול הדלת האפורה והבוהקת של הבית הגדול , הרמתי את ידי מעלה ולחצתי על כפתור הכניסה
לבית .
מתקן מתכתי מוצמד ברצועות דקות אל זרועי , למתקן המתכתי אנו קוראים " מספון " הוא בעבר
היה הפלאפון , המחשב , המצלמות אבל הטכנלוגיה המתקדמת הראתה את התפתחותה הגדולה
בשנים האחרונות .
אחרי שהשמעות הרבות של סוף העולם בשנת 2012 ושנת 2013 נעלמו , האנשים בעולם התחילו
את ההתפתחות הטכנולוגית של השנה , רצו לעשות את העולם מוגן וטוב יותר לאנשים החיים בו .
המספון שולט על הבית , ואפשרי להעביר דרכו שיחות וידיאו , בעזרו גם אנחנו לומדים בבית ספר
שלנו ,המספון זכה בשנת 2020 במקום ראשון במצעד הטכנולוגיה הארצי כ" התפתוחת הדגולה
של הטכנולוגיה ".
והאנשות הראתה שהיא אחת ויחידה ביקום הגדול . המספון פותח את הדלתות בבית ונועל
אותם לקראת הערב , הוא זה שמפעיל את המזגן ומכין את האוכל , הבית מכין בעצמו את
האוכל והוא תמיד יוצא טעים מאוד .
הרוח הקרירה נשבה על עורפי והסתובבה סביב גופי , העבירה בי צמרמורת קלה שבשירה בשורות
טובות , נשמתי לרווחה ונקיתי את המחשבות הרעות של היום .
" פליסיטה , יקרתי לאן את הולכת בשעה כה מאוחרת . שעת העוצר של העיירה היא באחד עשרה "
שמעתי את קולה הדואג של אימי , קרלה .
פרסתי את ידיי לרווחה והסתובבתי אל אמי בתנועה חדה והבטתי בה , הסתכלתי על תוי פנייה המרשימות והגבהות , השיער השוקוליטה הנופל על פנייה הרזות והעיניים הזהובות . נולדתי מאוד
דומה להורים שלי שאם היו מראים תמונה שלי ושל אמי באותו הגיל היו חושבים שאנחנו אותו בן
אדם .
" אמא " חייכתי לרווחה " היום יש מופע הכוכבים הנופלים , האריכו את שעת העוצר לאחד , אני
הולכת לראותם " אמרתי בהונג רב .
לבשתי את התלבושת האחידה שלי בעיר , שכוללת נעלי מגף גבוהות המגיעות עד הברך , שורט וחולצה
קצרה מחוברת בצבע שחור . החולצה הייתה מכופתרת ורחבה , בכתף אחת היא הייתה נופלת רוב
הזמן .
הסתובבתי בחזרה אל הרחוב שהתחיל אט , אט להתמלא באנשים שלבשו את התלבושות האחידות
שלהם , לכול אחד היה את התלבושת המאפיינת את המשפחה שלו . העצים התנענעו ברוח ורכבות
האוויר היו בתנועה כול הזמן , הסיעו אנשים לכיוון רכס ההרים הגבוה שבו אפשר לראות באופן
הכי טוב את מופע הכוכבים הגדול .
רוב האנשים נוסעים לשם בזוגות , זה אחד מהמופעים הרומנטים וכול אחד מבקש משאלה בקשר
לבן זוג שלו אבל אני .. אני שונה מאחרים .
הבן זוג שלי .
עזב .

נופפתי לאימי וירדתי בגרם המדרגות הקטנות ואפורות של הבית , שמעתי את הקול הרובתי
והקר של הבית אומר בגימגום " תהני… גברת פליסיטה ." זה אחד הדברים שהמציאו בשנה האחרונה
ואני מאוד מתחברת להמצאה זו , זוהו תוכנה הגנה על הבית , שמדברת במקרים מסוימים .
" תודה לקס " אמרתי בצהלה רבה והתחלתי ללכת לכיוון התחנה עם חיוך שנמתח על שפתיי .
הבטתי במספון , עוד מספר דקות צריכה להגיע רכבת האוויר ועד אז אני יכולה להנות ממשב הרוח
המרענן , התנעגתי על האוויר הצח .
הבטתי אל עבר השמים , הם היו מדהימים ובוהקים , דווקא ביום זה הכוכבים זהרו ונראו אמיתיים
ולא אשלייה של המועצה . הם היו כול כך שלוים .
הלוואי ואלו היו החיים שלי , שלוים וחופשיים בלי לציית לחוקים של המועצה , לנוע בחופשיות בלי
שום מעצורים וללא שום מלחמה .
להיות חופשייה .
תמיד הייתי מתמרדת בפני המועצה ובגלל זה במשך שלוש שנים שמו על הבית שלנו את לקס ,
לשמור עלי במשך שנים אלו . בהתחלה הייתי מתמרדת בפני לקס אבל עכשיו אני מחשיבה אותו
לאחד החברים הטובים שלי , שאני יכולה לספר לו הכול .
הוא היה לפעמים מספר לי שהוא אינו אוהב את החוקים החדשים של המועצה , גילתי שהתיכנות
של לקס נכשל וכך שהוא חי , שולט בגופו ובמחשבותיו בעצמו וללא הערות מפני המועצה .
שקעתי במחשבות עד שקול מוכר העיר אותי .
" פליי ( Fly ) איחרתי לרכבת ?" רצה אייס במהירות האור לכיווני , מתנשמת לרווחה ומביטה בי
בעיניים פעורות , נשענתי אחורה ושלבתי את ידי מאחורי גבי וצחקתי .
הנדתי את ראשי " לא , לא יש עוד שלוש דקות עד הגעת הרכבת " הודתי בפנייה .
אייס הייתה תמיד ילדה שמאחרת , בשבילה המילה 'זמן' לעולם לא הייתה נחשבת או קיימת . היא
לעולם לא שמה לעצמה שעון מעורר במספון ולעולם לא הייתה בודקת את השעה .
שערה היה כהה ועליו פסים בצבע תכלת , משם נובע הכינוי 'אייס' . גם עינייה היו תכולות וחודרות
אבל היא רוב הזמן הייתה שמה עדשות ירוקות שמסתירות את עינייה האמיתיות .
" את הולכת לבד ?" שאלתי מופתעת .
אייס תמיד מסתובבת עם החבר שלה גייב , אנחנו חבורה והפעם אני לא רואה אותו . חשבתי
אולי הוא יאחר במספר דקות אבל הוא לא מגיע וזה מפתיע .
" גייב מחכה לי ברכס , היו לו מספר סידורים בעבודה החדשה שהמועצה נתנה לו ." היא אמרה ללא
שום רגש , היא רק המשיכה להתנשם בכבדות רבה בעודה רוכנת קדימה ומניחה את ידייה על
ברכיה , מזכירה לעצמי לא לדאוג מידי .
הנהנתי והשמעתי קול חיוב שדומה לקול ' מוחו ' , חייכתי לרווחה ואייס צחקה .
רכבת האוויר הגיעה והדלתות נפתחו , היא הייתה מלאת אנשים " אתן נוסעות לרכס ?" שאלה הרכבת ,
השנה כבר הרכבת ללא שום נהג , אלא עובדת בזכות עצמה כמו לקס .