~על אהבה וסמים אחרים~ פרקק 6 תגיבו 3>

ישבנו בחדר המנהלת, רחוקים אחד מן השנייה.
ידי ליפפו בעצבים את ידיות כיסא העץ שהיו חרוטים בו ציורים של שושנים. סאם לעומתי ישב נינוח על הכיסא.
שנינו הדפנו ריח מזעזע של אמממ…כל מיני תערובות של מאכלים למינהם.
לא העזתי להביט בפניה של המנהלת, משקפים בצרת חרמש ישבו על קצה אפה, שפתיה היו קפוצות מרוחות באודם סגול מזעזע, ידיה היו משולבות אחת בשניה, מונחות על שולחן העץ הדבר היחיד שהפריד בינינו.
ומזל שכך, כי כשהעזתי להביט קצרות בפניה, הייתי מוכנה להישבע שהיא רצתה לחנוק את שנינו.
לאחר כמה דקות תחת מבטה הנוקב, היא הואילה בטובה לא רק לפתוח את העיניים, אלא גם את פיה,
"אפשר להבין מה לכול הרוחות עוללתם היום בארוחת הצהרים?" היא אמרה בטון כעוס.
עם סיום המשפט גם אני וגם סאם החלנו להטיח אשמות אחד בשנייה, כמובן שלא היה ניתן להבין דבר, המנהלת ניסתה להשקיט אותנו אבל לא יכולתי לתת לסאם הזדמנות לברוח מעונש.
"שקט!" היא קראה בקול זועם, כמובן ששנינו השתתקנו מיד, והתנשפנו.
"לחוסר אחריות, זלזול, חוסר בגרות וחוסר משמעת אין מקום בבית ספרנו!" התכווצתי בכיסאי עם כל מילה ומבט שהיא זרקה לעברנו, שמתי לב גם לעובדה שהיא מפנה זאת יותר אלי, אוחח לעזאזל אתו! הייתי אמורה כבר להיות בבית, אימא שלי תחטוף כריזה כשהיא תשמע שחטפתי ריתוק או משהו דומה.
עם כול הרגשות הזעם והאומללות לא יכולתי להתאפק שלא לצחוק מהמראה שנגלה לפני, המנהלת רוזמרין תמיד הייתה נושא לבדיחה אצלנו, במיוחד בטקסים מטומטמים, ככל שהיא מרבה לדבר כך היא מרבה להאדים, לא ברצינות! במצב הכי שליו שלה, אז רק תדמיינו לכם איך היא נראית עכשיו לעזאזל!
לעזאזל עם חוסר המזל שלי.
נחירת צחוק נפלטה מפי, מיד כף ידי סגרה עליו אך ללא הועיל.
"גברת גלר הצעירה, יש משהו שמצחיק אותך?" היא הצביעה עלי באצבע נוקבת, נענעתי את ראשי לשלילה בכזאת מהירות, שחשבתי שראשי יעוף מעוצמת התנופה.
"לל..לא גברתי." הוספתי. יכולתי להבחין בחיוכו הצדדי של סאם למראה מצבי.
הלוואי שיישרף.
"אני רוצה לדעת איך גרמתם למהומה כזו 'מצחיקה!" אני וסאם התכוננו להזרים ים של הקנטות אך היא סגרה את פינו בתנועת יד,
"אף מילה, אני רוצה לשמוע אחד אחד!" טוב בהחלט יש לה בעיה בזיכרון, היא לפני שניה ביקשה מאתנו להסביר! חשבתי לי בעצבנות.
"אם היא הייתה כול כך מצחיקה, יהיה זה בוודאי מצחיק יותר כשתישארו אחר הצהרים לנקות את כול הבלגן שעוללתם!"
"אבל המנהלת זה לא פייר, הוא התחיל!"
"מה לנקות?! אני לא ב-
"זה לא רק אנחנו זה כול התלמידי-
"זה לא אשמתי שהיא כול כך מגושמ-
פרץ של קריאות מחאה הדהד בחדר, אך המנהלת קמה ממושבה והסתובבה אלינו, כששתי ידיה משולבות מאחורי גבה,
"וכדאי שתתחילו עכשיו…כגודל המהומה כך גודל האסון, ואתם לא רוצים להישאר כאן עד הבוקר." נאנחנו בייאוש אך לא קמנו ממקומנו, המנהלת לקחה את חפציה ויצאה לא לפני שאמרה לנו-
" אה ו…אוי לכם אם תשאירו פירור!"
נשארנו לשבת כמה דקות ואז סאם ואני התרוממנו ממושבנו והתקדמנו לכיוון הדלת.
ברגע שטרקתי את הדלת, עקפתי את סאם שכבר התחיל להתקדם במהירות לכיוון ההפוך מהקפיטריה,
"לאן לעזאזל אתה חושב שאתה הולך?" זעקתי ודחפתי אותו אחורנית, לא שזה הזיז לו כמובן.
"לאן את חושבת?!" הוא אמר בציניות ועקף אותי,
"תחזור לכאן מיד!" צרחתי עליו,
מה נראה לו?! שהוא ישאיר אותי בכול העסק הזה לבד?!
הוא לא הקשיב לי, רק פסע באדישות לכיוון היציאה.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב- פתחתי וניסיתי לעמוד בקצב שלו, לאחר שהצלחתי להדביק אותו התנשפתי,
"אתה- לא -זז – מכאן – עד…עד שנסיים! ולא, אתה תקשיב לי כשאני מדברת!" צרחתי כשהתבוננתי באדישותו,
"אתה לא תתחמק, אתה הכנסת אותי לכול הבלגן הזה- אתה- ואם לא ננקה נקבל עונש רציני מהמנהלת מי יודע אם היא תעיף אותנו מכאן ואז אנ- ולא יכולתי להמשיך את המשפט כי סאם נעמד מולי, וסגר את כף ידו מעל פי, הוא הביט בי במבט נוקב. הינו קרובים, והייתי בטוחה שהוא מרגיש בנשימות הכבדות שבאו במגע עם עורו המחוספס.
"תקשיבי לי את. אני לא שם קצוץ על המנהלת, וזה לא מעניין לי את הדבר שיש לי למטה מה היא תעשה או לא תעשה, תעיף או לא תעיף אותנו, לא אכפת לי מפאקינג בית ספר הזה!…לא אכפת לי מלמודים, ציונים או מורים ובטח שלא מאיזה קפיטריה מטונפת, אז תניחי לי! את יכולה לעשות כמוני או להישאר…תעשי מה שבראש שלך…" הוא אמר והרפה מפי, הוא התכוון ללכת אך עצרתי אותו כאשר הנחתי את ידי על כתפו,
"לא אתה לא תלך! אתה תנקה איתי כמו גדול, ולא אכפת לי אם אתה לא שם קצוץ על בית הספר, כי אני כן! ואתה זה שהכנסת אותנו לכאן מלכתחילה!" הוא הסתובב וחיוך מר התנוסס על פניו,
"אני?! אני זה שהתחיל?!….רק בגלל הפה הגדול שלך אני תקוע במקום הזה! אם לא היו שולחים לי -הודות לך- את המכתב הפיטורין הביתה אימא שלי בחיים לא הייתה יודעת שאני עובד במקום ללמוד! ואיך היא כעסה…והינה אני כאן הודות לך במקום המחורבן הזה, כמה אירוני שעכשיו את משלמת מחיר בדיוק כמוני, הרבה יותר גדול ממחירים בסופר…" הוא אמר ביובש, מביט בי בתיעוב.
"אני אלשין. ואז אמא שלך תהיה הרבה יותר מכועסת…וגם אם יעיפו אותך, תמיד יש מקום אחר, יותר גרוע…" אמרתי.
"את לא באמת חושבת שהמנהלת תאמין…אממ איך היא אמרה 'שלא תעזו להשאיר פירור', אני לא חושב שהיא תאמין שרק את ניקית את הכול, הו ו…את חייבת לנקות, כבר הזכרתי את זה?!"
"אתה לא באמת מתכוון ללכת ולהשאיר אותי לבד!" אמרתי כלא מאמינה,
"רק תביטי…" הוא אמר, מניף את ידיו לצדדים והסתובב לצד השני.

הבטתי במראה ונגעלתי מעצמי,
שנאתי להיות מובסת.
הבטתי בכפות ידי שעדין רעדו מאחיזה הממושכת במגב.
הבטתי בשעון השעה הייתה שבע וחצי בערב,
אני לא מאמינה! אני ארבע וחצי שעות מנקה! שלא נדבר על כמה צעקות חטפתי על זה שהגעתי מאוחר.
התקשרתי לארון.
"הלו?" קול צרוד ענה לי,
"ארון אתה זוכר את התוכנית שלי אנחנו-שונאים-את-סאם?" שמעתי אותו מפהק מעבר לקו, אוחח למה הוא תמיד כל כך ישנוני כשמדובר בדברים חשובים?!
"כן.."
"אז היא יוצאת לפועל." אמרתי בהתרגשות,
שתיקה.
"ארון!"
"מה?"
"תגיד משהו!"
"יאיי" הוא קרא בשמחה, כמובן שהוא היה ציני.
"אוף נו ארון! תתאפס על עצמך, איפה אתה?" צעקתי לתוך השפופרת,
כבר ציינתי את העובדה שאימא שלי החרימה לי את הנייד?
יאיי.
"בתוך המיטה, ואני לא מתכוון לצאת מממנה בזמן הקרוב….או בזמן הרחוק." הוסיף לאחר שניה, נחרתי בזעם,
"נו אני לא יכולה לבוא אליך! אני מרותקת לשבוע!"
"מה? למה?" הוא גיחך.
סיפרתי לו על אחר הצהרים.
"טוב עכשיו אני מבין מאיפה באה הרוח הזו שבך להצית את סאם, מה שאני לא מבין זה למה פשוט לא שיקרת לאימא שלך?" הוא אמר בפשטות, דפקתי את ידי במצחי,
למה?למה?למה?למה?
למה באמת לא שיקרתי לאימא שלי?!
"אה…שכחתי את העובדה שאת פשוט כול כך גרועה בלשקר." ארון ענה על שאלתי,
"תודה." אמרתי בחמיצות,
"בשמחה…" יכולתי לראות את ארון דרך השפורפרת מחייך מאוזן לאוזן, משועשע.
"תמחק את החיוך שלך. אני מחייגת עכשיו ללייבל ולקלואי…בעצם אולי עדיף שלא אסבך בזה את קלואי, היא תמימה מידי…." אמרתי לאחר מחשבה קצרה,
"אתה בא?" אמרתי או יותר נכון קבעתי עובדה.
"יש לי ברירה?"
"לא." הפעם אני הייתי זאת שחייכתי מאוזן לאוזן.