~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 2

אני הולכת בצעדים מהירים וחפוזים, ידי מקובצות לאגרופים.
אוקיי זה בהחלט לא היה יום מלבלב.
שאריות של הספגטי עדין נשארו על חולצתי, עם כתמים בצבע כתום נועז.
אוחח אני שונאת את החיים שלי.
הרגשת ההשפלה מארוחת הצהרים עדין ליוותה אותי, יד ביד.
כאשר בלי לחשוב- או יותר נכון מרוב מחשבות עליו- כשחלפתי לידו לא שמתי לב לצעדי והפלתי על עצמי את כול ארוחת הצהריים לפני כול בי"ס, ניסיתי לחפש תמיכה מחברותיי, אך הן התבוננו בי בהלם, מצטערות על מזלי, ושלא נדבר על ארון שגיחך, גיחך!
אבל הכי כאב לי ששון צפה מי מהצד, הוא לא ניגש לעזור לי ואפילו לא שאל אם אני בסדר, אפילו המוזרה הזאת מהשכבה מתחתינו שאלה אותי.
ועכשיו אני בדרך למכולת כי אימא שלי הייתה צריכה פדים, נו באמת, היא לא שמה לב שאני במצב נורא?! למה הורים יושבים לנו על הוריד כשהם רואים שאנחנו לא במצב הנכון למטלות?!
פילסתי את דרכי בין מסדרונות עם המדפים המלאים בכול טוב.

"אחח! תסתכל לאן שאתה הולך!!!" צעקתי בקול כאשר התנגשתי בנער אחד, כול הדברים שהוא החזיק (וכן, זה כולל קופסאות שימורים.) פגעו בי חזיתית ולאחר מכן ברצפה.
"אני?! זאת את שרצת כאן כמו רוח סערה, מי רץ בסופר?!" הוא הרים את קולו גם כן. הוא התבונן בי בעיניו החומות הבוהקות בזעם.
"אני!" אמרתי בזעם, קמתי ושפשפתי את מכנסי הג'ינס שלי. התכוננתי ללכת משם,
"את לא מתכוונת לעזור לי?" הוא שאל אותי, מתרומם גם הוא מהרצפה, פורע את שיערות ראשו החומות שהיו גם ככה מבולגנות.
"למה שאני אעשה את זה?!, זאת לא אשמתי."
"את רצינית?" הוא שאל בחוסר אמון, ידעתי שאני מתנהגת לא יפה, אבל ממש לא בא לי להיות נחמדה היום ולא אכפת לי שרוב העולם ואשתו לא יודע מה עובר עליי!
שלבתי את ידי מתחת לחזי,
"כן. וחוץ מזה לא שמעת על דבר כזה שנקרא שקיות?!" הבטתי בדברים שהיו מפוזרים על הרצפה.
"אני לא יכול להשתמש בהן, אני עובד כאן." הוא הסביר לי בקרירות, מצביע על פתק קטן ומנוליין שהיה צמוד על חולצתו שהתפרס עליה השם של החנות.
"ובכן סאם…" קראתי את שמו מין התג,
"אתה לא חושב שללקוחות מגיע שירות טוב יותר?!, תחזור לעבוד…"
"הייתי בדרכי לתת להם את זה, אבל גמד מרושל הסתבך לי בין הרגלים." הוא אמר בפשטות, פי נפער לרווחה,
"רק כי התנגשת בי חזיתי!" התחלתי אט אט להרים את קולי.
"התנגשתי בך חזיתית?! את יודעת שאת צריכה, להשתמש בעיניים שלך כשאת הולכת?! ולא רק ברגליים- אה סליחה, גם ברגליים את לא ממש יודעת איך להשתמש-
"סליחה מקרב לב!" התקרבתי אליו, משתמשת בשתי ידי כדי להדוף אותו אחורה,
"שאתה כול כך בלתי נראה שאף אחד לא שם לב שאתה נמצא שם!" זעמתי.
"אני מניח שגם הספגטי כנראה היה בלתי נראה, או שסתם יש לך מנהג כזה להאכיל את החולצות שלך." הורדתי את מבטי אל חולצתי.
"מי לעזאזל את חושב שאתת-
"שמעי…- הוא הנמיך את קולו והשתיק אותי- אני מנסה לעבוד, ולא ממש משנה לי מה גרם לך להיות כל כך נסערת ועל קוצים, לא אכפת לי מאיזה מבחן גרוע, מורה דפוקה, חבר שזרק אות-
"אין שום קשר בין המצב רוח שאני שרויה בו לסיטואציה הזו!" לא יכולתי לשמוע את סופו של המשפט שלו, אם הייתי עושה אחרת, אני לא יודעת אם היה בי כוחות להדוף את המחנק בגרוני.
"אה באמת?" הוא גלגל את לשונו בתוך פיו, והביט בי בהרמת גבה בתחבושות שהחזקתי.
האדמתי ומיהרתי להחביא אותם מאחורי,
"זה..זה של אימא שלי…" גמגמתי, והשטתי שערה שוררת מאחורי אוזני.
"כמובן…אין לזה שום קשר אליך, הרי את לא עומדת כאן ונראית משוגעת עם תעודות." הוא חייך בציניות.
"סאם למה לעזאזל אתה מרשה לעצמך לדבר בשעות העבודה, ומה זה?!" איש עם חליפה הביט ברצפה, מזועזע.
"אממ…אממ.." סאם גירד את עורפו, הוא הביט בי חסר אונים,
"אני רק עזרתי לנערה הזאת, אתה מבין פשוט היא התנגשה ב..אממ…במדף ונפלה, רק רציתי לעזור לה…" הלסת שלי נשמטה.
"אוהו." המנהל השיב,
"זה נכון?" הוא הפנה אליי את מבטו.
"אממ….כן חוץ מהפרט הקטן והלא חשוב, כשהוא התכוון של- *שאני נפלתי* הוא התכוון לעצמו. וכשהוא אמר *מדף* הוא התכוון שהוא התנגש בי חזיתית- הפסקתי לרגע, יכולתי הרגיש איך העיניים של סאם יוקדות בגבי כמו אש לוהטת.
– אה ו..הזכרתי כבר את העובדה שהוא לא שכח לתת ביקורת על התנהגות שלי באממ…בימי המחזור החודשי?!" שאלתי בחיוך מתוק.
המנהל כחכך בגרונו.
"סאם. למשרד שלי. עכשיו!" סאם עקף אותי, לא שוכח לתת לי מבט מלא בארס, אני בתגובה חייכתי אליו ונופפתי לו לשלום.

חתיכת דביל, שאף אחד לא יעז להתעסק באמבר גלר כשהיא שבורת לב ומשפלת.
חזרתי הביתה והנחתי בחבטה את התחבושות המזורגגות על השולחן.
נתתי למים הקרים לשטוף את כול הרגשות מעליי.
נכנסתי לתוך המיטה והסטתי את הפוך,
מחר יום חדש.
מחר יהיה יום נפלא.
התפללתי בליבי.
עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה.