~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 27!!! 3>

שפשפתי את עיניי בעייפות, רואה מבין עפעפי את אמא שלי לוגמת את הקפה של הבוקר.
פתחתי את המקרר, נזהרת שלא למעוד לאחר שאיבדתי שיווי משקל מרוב עייפות. מחשבות טרדו את שנתי, כמו שנרדמתי מהר כך קמתי באותה המהירות, לא הצלחתי להירדם בחזרה…וטוב, לא ממש רציתי, אתם מבינים פשוט העדפתי להישאר ערה מאשר לחזור חס וחלילה לאותו סיוט שצבע את חלומותיי.
ויתרתי על ה'בוקר' נטול הרגשות, וניגשתי ישר להכין לי נס, מקווה שאם המציאות לא תעורר אותי, לפחות הקופאין.
אימי רכנה מעל הכיור, מכניסה לתוכו את הספל, היא הרהרה לרגע ואז אמרה בשקט,
"את יודעת שאביך אוהב אותך…" היא פנתה אליי, אך אני לא הגבתי, המשכתי לערבב את הנס, היא נאנחה,
"אמב-
"מה, מה אמא?" קטעתי אותה, מניחה לכפית,
"בשביל מה אנחנו מנהלות את השיחה המיותרת הזאת עכשיו?" הפנתי אליה את מבטי,
"אמבר, אני בסך הכל רוצה שתהיה אווירה טובה בבית, אני לא רוצה שהיא תהיה עכורה כמו אתמול…" היא לבשה על פניה מבט רציני, נטשתי את הספל על השיש, פעולה שלוותה ברעש קל, הפנתי את כל גופי אל עבר אימי,
"ובכן את מחפשת במקום הלא נכון, אל תנהלי את השיחה הזאת איתי אמא, תנהלי אותה עם בעלך, הוא היחיד שזורק רעל לאוויר שאת נושמת…" הטחתי את המשפט בפניה ולקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה.

"בוקר…" מלמלתי לסאם והתיישבתי לידו, הוא הביט בי קצת בדאגה,
"את בסדר?" הוא שאל, לא הסתכלי עליו אלא על הלוח, יש לנו שעה וחצי למבחן, יופי…
"כע, למה שלא אהיה?!" אמרתי באדישות, הוא משך בכתפיו לא העברנו מילה נוספת.
"קדימה! כל אחד בשולחן נפרד, בלי התחכמויות !" קיללתי את המורה בליבי על כך שהיא גורמת לי לקום ואז חשבתי לעצמי, למה אני?
"למה את מחכה?" הבטתי בסאם בשאלה, הוא הביט בי בבלבול,
"לא שמעת מה המורה אמרה? כל אחד בשולחן נפרד!" אמרתי חסרת סבלנות, הוא הביט בי בבוז והתמתח,
"אז כדאי שתקומי ותתפסי מקום." הוא אמר, ואני הייתי על סף עצבים,
"אני לא מתכוונת לקום." אמרתי כמו ילדה קטנה, אל תנסו לעצבן אותי כשאני עייפה, או כשאני לפני מבחן שאני לא יודעת את החומר, או שאני עומדת לקבל מחזור, בעצם לא כדאי לעצבן אותי בכלל!
"אז מה גורם לך לחשוב שאני כן?" הוא שילב את ידיו מתחת לבית החזה, ונשען אחורה על הכיסא בניחוחות.
"א. אתה גרמת לכך שאני אשב לידך מלכתחילה, ב אתה חדש כאן, הייתי כאן קודם." שנינו התחלנו עם הריב המטופש בעוד שאר התלמידים תופסים מקומות,
האו צחק כלא מאמין,
"אתה באמת שלפת עכשיו את הקלף של 'התלמיד החדש'?!" גלגלתי את עיניי,
"אמבר, סאם מה הולך, אמבר תקומי ותעברי מקום כדי שאוכל להתחיל במבחן!" המורה גערה בי, הבחנתי בחיוכו הצדדי של סאם מהצד ועיניי שרפו., ניסיתי להתעלם מפרצופו הקורן אך הייתי כל כך עייפה שלא היה בכוחי כוח להקדיש לכך מאמצים.
התיישבתי על הכיסא בשקט, מניחה את ראשי על כף ידי, הכרחתי את עיניי להישאר פתוחות אך זה היה קשה מנשוא, המורה חילקה את המבחנים, הבטתי בנייר הלבן ובמילים המודפסות עליו בדיו שחור.
ניסיתי עם מעט החומר שעוד נותר בזיכרוני מהשיעורים בהם הקשבתי לפתור את התשובות
באיזו שנה נפוליאון … הכל הסתרבל במוחי, עפעפיי דרשו להיסגר, הרגשתי את ריסיי מרפרפות על עורי.

"אמבר, אמבר…" הקול חדר דרך אוזני, פתחתי את עיניי לאיטה, רואה במטושטש את ארון רוכן לידי, מצמצתי והזדקפתי.
"טוב לראות שנזכרת שאני קיימת…" מלמלתי בעקיצה, הוא גלגל את עיניו והתיישב לידי, מצמיד את כפות ידיו אחת לשנייה ורוכן טיפה קדימה, מכין את עצמו לומר משהו,
"אני מצטער אמבר…על הדברים שאמרתי לך, זה היה לא בסדר ולא יפה, ככה לא מדברים אל חברה…" נאנחתי,
"לא ארון, אתה צדקת. לא היה לי זכות לשפוט אותך, או לדחוק בך לעשות משהו, והדברים שאמרת…ובכן נאמרו בצדק…" הוא שפשף את ראשו,
" קצת הגזמתי…" הוא אמר ואני חייכתי,
"לא נורא, עבר נגמר…חוץ מזה התגעגעתי אליך!" חיוך ענק התפרס על פני ופרסתי את ידי, מושכת אותו לחיבוק מוחץ, והוא לעומתי מנסה להדוף אותי בפרצופי גועל ובקריאות מחאה,
"הלווו שיחת הנפש הזאת לא כוללת חיבוק דביק!"
" איזו שיחת נפש?! כולה שני משפטים!" נתתי טפיחה קטנה על ראשו,
"וזה כבר יותר מידי!" הוא זעק מצליח להרחיק אותי ממנו, קלואי התקרבה אליה עוטה על פניה מבט מוזר,
"אני באמת צריכה לשקול שוב את החברות הזאת בינינו…" היא אמרה בצחוק, מסמנת עם האצבע על שלושתנו, גיחכתי. היא התיישבה ועל פרצופה מבט זחוח, שגם אני וגם ארון ידענו מה אנחנו אמורים לעשות כאשר הוא הופיע מידי פעם על קלואי,
"מה חדש?" אני וארון אמרנו בתיאום מושלם ובמבט לא ממש מתעניין, לא שזה הפריע לקלואי,
"היריד השנתי של בית הספר מתקרב, ונחשו את מי בחרו לארגן אותו?" היא שאלה, מוחאת בכפיה בהתלהבות, ארון גירד בראשו, עושה את עצמו כמנסה לחשוב,
"אמממ….לא יודע אולי גארי?" פלטתי נחירת צחוק, גארי היה הבריון של השכבה, הבריון הכי מגושם שראיתי, היא גלגלה את עיניה בחוסר סבלנות,
"לא, אני!" היא סימנה בידה על עצמה,
"לא באמת! לא ראיתי את זה בא!" אמרתי בסרקזם מניחה את ידי על לוח ליבי בהתפעמות. היריד השנתי היה יריד שנערך בבית הספר לכל מי שרק רצה לבוא, היריד היה בין הפעילויות שכיתה יא אחראיות עליו, והכסף נתרם לילדים נזקקים.
קלואי לא שמה לב לטון הציני שבקולי והמשיכה,
"גם אני! כאילו, מי חשב שפרופסור הרבט יבחר בי? אני הייתי כל כך בשוק!" עיניה התגלגלו כלפי מעלה בהתמוגגות, ארון נחר כלא מאמין,
"באמת מי חשב…ועוד בהתחשב בעובדה שהוא בוהה בך כל השיעור…" הוא מלמל ולא הצלחתי להתאפק וצחקתי, קלואי מחקה את חיוכה מידית,
"חה חה מצחיק. טוב לא משנה כמה תנסו, אתם והשטויות שלכם לא הולכים להוריד לי את המצב רוח, לא היום!" היא הרימה את כתפיה וקמה מהשולחן בצעדים בוטחים.
"היית מאמין?!" סימנתי בידי אל עבר קלואי שיצאה מן הכיתה, הוא נענעה בראשו.
"הוו היי ליי!" אמרתי בקול כאשר הבחנתי בלייבל עוברת לידינו, היא הסתובבה והשתהתה מעט לפני שענתה בחזרה,
"היי אם…" היא אמרה לי, לא נותנת תשומת לב לארון, ליבי נצבט,
עד מתי זה ימשך???? שאלתי את עצמי, ארון כנראה חשב בדיוק כמוני כי הוא פנה אל לייבל,
"היי לייבל…" הוא אמר, מנפנף מעט בידו, היא העבירה בו מבט ואז חזרה להביט בי, יושבת על הכיסא ממולי,
"אז איך היה המבחן?" היא שאלה מתעלמת לגמרי מארון, כחכחתי בגרוני באי נעימות,
"אממ…אני חושבת שאני הולכת לקבל בסביבות הנכשל מינוס, בהתחשב בזה שנרדמתי כמעט לכל אורכו…" מלמלתי בייאוש, ושוב ארון ניסה לדרבן את לייבל לדבר איתו,
"אז מה איתך לייבל? כמו שאני זוכר נכון את די חזקה במקצוע…"
"לא נורא אם, אני חושבת שהמורה תתחשב בך, יש לך ציונים יחסית טובים…" כיווצתי את התחת במבוכה, האווירה הייתה כל כך מתוחה שהייתי מתה כבר לעוף מכאן. ארון קפץ את אגרופיו הכה על השולחן והתרומם מהכיסא,
"טוב,זה חייב להיפסק!" הוא אמר בכעס, רוכן אל עבר לייבל, לייבל נשארה אדישה כמו תמיד והמשיכה להתייחס לארון כאילו היה אוויר,
"שמעת שקלואי נתמנתה לאחראית היריד, אני רק מקווה שהיא לא תכריח אותנו לעזור לה…." ארון האדים עד לאוזניו, והעיף את הדפים והמחברות שהיו על השולחן על לייבל, רק בכדי שתביט בו, וזה הצליח,
"היי!" היא קראה בזעם, מתרוממת,
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
"גורם לך להביט בי! מספיק על כל הבולשיט הזה ליי!" הוא זעם גם כן, היא נשענה על השולחן גם כן רוכנת מעט קדימה,
"כל המאמצים האלו שלך לדבר איתי פשוט פתטיים! אז למה שלא תדחוף אותם לתחת שלך ותעזוב אותי בשקט?!" הבטתי בשניהם מלמטה, טוב אני וכל מי שנכח בכיתה הרגע, הבטנו בהם כאילו אנחנו צופים במשחק פינג פונג, ומזיזים את הראש מצד צד.
"תעשי לי טובה ליי, כל המאמצים שלך לגרום לי להיות בלתי נראה העלו לי על העצבים, אני לא יודע מה נסגר איתך בזמן האחרון אבל אולי נפתור את זה וזהו?" הוא אמר בקוצר רוח, לייבל הזדקפה ופניה עטו שוב את שלוות הנפש שהיא תמיד שורה בה,
"לא נסגר איתי שום דבר ארון, אתה פשוט מופתע כל כך שיש מישהי שלא רוצה לבזבז את הזמן שלה בדיבורים איתך…" היא אמרה בבוז, ארון רתח מזעם,
"לא כל כך התלוננת על זה לפני כן!" ממש יכולתי לראות חצים נשלפים, הבחנתי בהבעה על פניה של לייבל שהשתנה לשנייה,
"אתה צוחק עלי?! התלוננתי כל הזמן!" היא גיחכה בלעג, ארון בלע את רוקו,
"כן ובכל זאת, את רוב הזמן את מבלה איתי…" וזה היה נכון, עם כל זה שארון ולייבל לא הסתדרו הם תמיד איכשהו נכחו באותו מקום, באותו הזמן,
"זה לא אומר שאתה לא פוץ!" היא עקצה,
"הוו מדברת המושלמת! הממורמרת התמידית שלהוציא ממנה חיוך זה כמו לגרום לאמבר לחשוב בהיגיון!"
"היי!" קראתי בזעם, אבל שניהם לא ממש שמו לב אליי,
"אני לא ממורמרת!" לייבל כעסה, היה לי מוזר לראות ככה את לייבל בסערת רגשות, כאשר היא בדרך כלל כמו ים שקט.
"רק מדוכאת! למה כל כך מתבודדת כל הזמן?!"
"סליחה שאני באמת לא מורחת את החיוך הדפוק הזה שלי כל שתי שניות על הפרצוף, או לא מעדיפה לבזבז את זמני בלמרוח אותו על הפרצוף של גלוריה!"
"הוו עכשיו זה החיוך שלי שמפריע לך לחיות כמו שצריך? אולי פשוט תודי שאת מקנאה וזהו?!" לייבל החלה לגחך בזלזול,
"מקנאה? מקנאה בה ארון?!" היא סקרה אותו במבטה,
"אממ לא יודע? אולי בגלל שיש לי הרבה הסיבות לחייך, מקנאה ביכולת שלי לתקשר עם אנשים, מקנאה בגלוריה!" עיניה של לייבל יצאו מחוריהן,
"אל תכניס את גלוריה לשיחה הזאת!" היא הרימה את קולה,
"את הכנסת אותה מלכתחילה!" ארון זעק,
"כי בא לי!"
"אז אל תתלונני ותתעצבני שאני עושה את אותו הדבר!"
"אני אתעצבן כמה שאני רוצה!"
"אז מה את רוצה לעזאזל?!?!"
"אותך!"
"הוווליי שיט!" קראתי בלי כוונה, שומטת את לסתי,
דממה שררה בחדר, היה נראה כאילו לייבל התקשתה לנשום וניסתה למחוק את שתי השניות האחרונות, , ארון נראה כמי שמנסה לעכל את מה ששמע בשתי השניות האלו, זזתי באי נוחות במושבי, מביטה בלייבל שאישוניה זזות בארובותיהן מצד לצד ובשיערה סתור.
לאחר שלייבל שוב קיבלה את החושים שלה בחזרה היא נעה במצקת והתנשפה, ואז רצה אל מחוץ לכיתה בסערה, השקט נשאר גם אחרי שהיא ברחה…ארון הביט מצד לצד, לא חשב פעמיים ורץ אחריה.