~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 38 :*

"כבר חשבתי שנכחדת!" גברת אדנס חייכה אליי מבין משקפי החרמש שלה, שרשרת מחרוזים צבעוניים הייתה מחוברת אליהם, היא נחה בחינניות מאחורי אוזנה, כמו שיערות השיבה האפורות.
"גם אני קיוויתי שכך…" מלמלתי מתיישבת ממולה על שרפרף העץ, היא פתחה את פיה בכדי להגיב אך מישהי קטעה אותה,
"סליחה כמה עולה כאן קנבס סיני?" הגברת שאלה,
"מה המידה שאת מבקשת?" שאלה גברת אדנס בחיוך, היא השיבה וגברת אדנס ציינה את המחיר.
"תודה רבה!" הגברת אמרה כאשר גברת אדנס נתנה לה את מבוקשה, היא חזרה אל מאחורי הדלפק ומבטה הרצין,
"מה קרה?"
משכתי בכתפיי, כמנסה להתחמק, אך היא דחקה בי במבטה, נאנחתי.
"שום דבר לא רגיל…זה לגבי ההורים שלי…" מלמלתי וגברת אדנס הרהרה לרגע,
"אני מבינה שמשהו מעיק עליך…אבל את לא תוכלי להתחיל להתמודד איתו לפני שתצאי מהעצב שאת שוהה בו כרגע…"
"יותר כמו תסכול…" תיקנתי אותה, נושכת א שפתי,
"שיהיה…" היא נפנפה כרגע בביטול והמשיכה-
"הגיעו לכאן בדי הפשתן שהזמנתי, ואני יודעת עד כמה את אוהבת אותן אז תוכלי ל-
"בעצם יש לי רעיון, סליחה שקטעתי אותך גברת אדנס…" התנצלתי, היא ניענה בראשה,
"מה שיגרום לך להרגיש טוב יותר, אני איתך ילדתי!" היא השיבה בחיוך, חייכתי בחזרה ומתחתי את ידיי על השולחן.
"אז זהו…שבמקום לצייר כאן חשבתי לצייר במקום יותר גדול, ועל הדרך לעזור ולהתנצל בפני חבר…" אמרתי, גברת אדנס קימטה את מצחה,
"את אף פעם לא תשתפרי בהסברים הא ילדה? אני קרובה לגיל שבעיים ואני לא נעשית צעירה יותר!" היא מתחה עלי ביקורת, נחרתי וגלגלתי את עיניי,
"אני אסביר לך הכל! אבל את תצטרכי לבוא איתי ולסגור את החנות לכמה שעות…" עיקמתי את פי, גברת אדנס הורידה את הסינר הפרחוני שנועד כחוצץ בין הצבעים לבגדיה,
"ילדתי, את הרי יודעת שהחנות היא רק אמצעי כדי להשאיר אותי שפויה, כאשר יש אקשן אחר אני מזנקת עליו בלי לשאול שאלות!" היא אמרה בהתלהבות ודחקה בי לצאת מן דלת החנות התחלתי לצחקק,
"אנחנו נצטרך לקחת צבעים, תגידי יש לך במקרה תרסיסי צבע?" שאלתי, מעקמת את אפי, השתמשתי בדרך כלל רק בצבעים רגילים כך שלא הייתי בטוחה,
"את מעליבה אותי אמבר." גברת אדנס עטתה עליה מבט פגוע,
היא מילאה תיק מפלסטיק בכל מיני בקבוקונים קטנים ואני לקחתי עוד דברים שחשבתי שיעזרו.
"נצטרך להשתמש ברכב שלך…" אמרתי והתקדמנו אל החנייה הצדדית של הבניין,
"בסדר אבל את נוהגת ילדתי!" היא התנתה, ואני הסכמתי.

"אמבר מה את מעוללת?" גברת אדנס שאלה אותי כאשר חמקתי מתחת לסרטים הצהובים שסובבו את מגרש הסקטבורד.
טוב זה בהחלט הדבר הכי לא חוקי שאי פעם עשיתי.
"מה? חשבתי שאת רוצה אקשן!" התלוצצתי, גברת אדנס נחרה,
"אני בסדר גמור עם זה, פשוט זה לא מתאים לך…" היא אמרה בחשדנות,
"זה בסדר, זה חוקי!" צחקתי. היא עברה מתחת לסרטים.
"אוקיי אני חושבת שעכשיו זה הזמן לקבל הסבר…" היא אמרה, חייכתי והתחלתי לספר לה.
סיימתי לדבר, מחכה לתגובה כלשהי.
"אמבר" היא אמרה ברוך, הרמתי את עיניי,
"אני גאה בך." היא ליטפה את שערי, מיד הרחקתי ממני את המחמאה,
"פחח…זה כלום, אני אפילו לא בטוחה עד כמה זה רעיון טוב ו-
"אמבר!" היא אמרה בתקיפות, הפסקתי לדבר בשצף,
"זה רעיון ממש טוב. ואני שמחה סוף סוף שאת מוציאה לפעול את הדברים שחבויים פה- היא נקשה על ראשי,
"ובכלל, שאת עוזרת לחבר." היא חייכה.
מדהים איך מילה טובה יכולה לרומם את המצב רוח.
"אז…יש לי כמה רעיונות והיום אני רוצה שנתחיל חלק קטן עד שיהיה לנו את התקציב להכל…" התחלתי לדבר כאשר התקדמתי אל הפינה המדוברת.
זה היה משטח חלק על הרצפה, מסביב בחלקיים שונים הייתה גדר ממתכת, זה היה משטח פשוט להחלקה על גלגליות או סקטבורד, גם למתחילים, הוא היה בנוי בצורה מעגלית.
"אני רוצה לעורר את החלק הזה לחיים, לעשות ציור תלת מיימדי, אבל אני עדיין לא סגורה באלו צבעים להשתמש או על הרעיון…" אמרתי, מגרדת בראשי.
גברת אדנס סרקה את המשטח בעיניה ואז אמרה-
"השטח בנוי בצורה מעגלית, זאת אומרת לרוב מי שנע בו, נע בצורה הזאת…אז אנחנו צריכים להעצים את התחושה והמציאות פי כמה…" הרמתי גבה.
"זאת אומרת?" ניסיתי להבין את דבריה,
"להעצים את התחושה של המערבולת, לא כדבר רע, אלא כחוויה נעימה, משכרת…" הנהנתי לאט, חותרת אל כיוון מחשבתה.
"יש לי!"
הוצאתי במהירות את הצבעים שחשבתי עליהם,
ורוד, לבהן, ורוד בהיר, צבע משמש, אפרסק, צבעים של שקיעה.

עמדתי חוששת עם המרסס בידי כחמש דקות לאחר שגברת אדנס כבר התחילה, היא שמה לב שמהשו אינו כשורה, היא הרימה את עינייה,
"מ יש מתוקה?" משכתי באפי,
"אף פעם אל עשיתי דבר כזה…" מלמלתי, היא חייכה אליי,
"תמיד יש פעם ראשונה, ואת הולכת להצליח." היא נתנה לי ביטחון.
התחלנו להתנועע עם מרססי הצבע בתנועות מעגליות, יוצרות גוונים עד שהתחלתי לחוש בעצמי מסוחררת, הרגשתי בעננים העשויים מצמר גפן מתוק. השתמשנו בטכניקות שגברת אדנס לימדה אותי ועררנו את הציור לחיים, גווני השקיעה נתנו תחושה כאילו היינו בשמיים, אך עם זאת הצורות המעגליות והגוונים המסולסלים זה הרגיש מקום לא טבעי, מעבר לעולם הזה.
לאחר כשלוש שעות בערך שפשפתי את ידיי והתרוממתי וכך גם גברת אדנס,
"זה נראה מדהים." אמרתי בחיוך, עיניי נוצצות, גברת אדנס התקרבה אליי והניחה יד מסביב מותניי,
"עבודה טובה אומנית שלי." צחקקתי.
"אז איפה החבר הזה שלך?" היא שאלה, ואני התנערתי מהבהייה,
"וואלה…" מלמלתי…
"ריי?" שמעתי הימהום מן הצד השני,
"ריי?" שאלתי בקול רם יותר,
"מה?" שמעתי את קולו, מנומנם.
"הערתי אותך?" שאלתי,
הוא נחר,
"זה משנה?! זה לא כאילו את יכולה להחזיר את הזמן אחורה!" הוא רטן, גלגלתי את עיניי,
"אני רוצה שתתקשר אל סאם, תגיד לו שיבוא למגרש…ו…אתה גם יכול לקפוץ או שאתה מעדיף לחזור לישון…." הוספתי,
"בשביל זה התקשרת?! אין לך את המספר שלו או מה?!" הוא התעצבן, דפקתי בידי על מצחי, גברת אדנס הביטה בי בשאלה וסימנתי לה שהכל בסדר,
"זה בעייתי, בבקשה אל תשאל שאלות! אתה מוכן לעשות טובה ולהרים אליו צלצול?" חיכיתי לתשובתו ואחר דקה הוא מלמל,
"טוב בסדר…" הוא נכנע,
"ואל תגיד לו שאני אמרתי! פשוט תקבע איתו או משהו, תגיד לו שזה דחוף!" הוספתי במהירות לפני שהוא יספיק לסרב,
"שאלוה-ים יעזור לי…" אמר בתסכול,
"תודה ריי-ריי ו…לילה טוב!" אמרתי בגיחוך,
הוא מלמל משהו לא ברור וניתק לפני שיכולתי לבקש שיחזור על דבריו.
"הוא בא…" חייכתי.

נשענו על הגדר, חיכיתי שסאם יגיע לבסוף, ואז ראיתי אותו מתקדם לעברנו, תר אחרי משהו כנראה שאחר ריי, התקדמתי לכיוונו בריצה קלה, שיערותיי שהיו אסופות בגומייה התנפנפו ברוח,
"סאם! היי…" אמרתי בחיוך, הוא הביט בי מבולבל,
"אמבר, מה את עושה כ- איפה ריי?" מבטו המבולבל נעשה אף יותר מבולבל כאשר עיניו נתקעו על גברת אדנס שעמדה מעברו השני של המשטח המעגלי,
בלעתי את רוקי,
"אז זהו…ריי לא כאן, פשוט הייתי צריכה להראות לך משהו…" מלמלתי זזתי הצידה הוא התקדם ועיניו אורו כאשר הביט במשטח החלק,
"מ..מה? אמבר- את עשית את זה?" הוא הביט בי בהשתאות, לא מוצא את המילים, משכתי בכתפיי מחייכת במבוכה,
"אממ טוב בעזרת גברת אדנס בעיקר…" הוא התיק את מבטו ממני ובהה בציור,
"זה משגע!" הבטתי בגברת אדנס שחייכה אליי בחזרה.
לקחתי נשימה,
"סאם." הנחתי בעדינות את כף ידי על כתפו, הוא הסתובב אליי, הורדתי את ידי באיטיות והבטתי בו במבט כנה,
"אני מצטערת על היום בבוקר…התנהגתי מגעיל וזה לא היה מגיע לך. אני רק רוצה שתדע שלא התכוונתי אני פשוט הייתי בסערת רגשות והוצאתי את זה עליך וזה לא היה בסדר…" נעניתי בראשי נושכת את שפתי התחתונה. הוא העביר עליו את עיניו החומות,
"זה בסדר אמבר…" הוא השיב בחיוך, נעניתי בראשי חזק יותר, משפילה את עיניי אל הקרקע,
"לא זה לא! אני הרמתי עליך את הקול וכעסתי עליך שהייתי אמורה לעשות להפך –
"היי!" סאם נגע בעדינות בסנטרי, הרמתי את ראשי,
"אני יודע שלא התכוונת…יכול להיות שדחקתי בך קצת וזה היה יותר מידי דברים להתמודד איתם אז לא רצית לשמוע…זה קורה לכולם…" הוא חייך ברוך, חייכתי בחזרה.
האייפון שלי צלצל, הוצאתי אותו מן כיסיי הקפוצ'ון שרק עכשיו נזכרתי שלא החזרתי לו,
הבטתי בנייד.
שיחה נכנסת מאת:
אמא
הרמתי אליו את עיניי והוא הנהן בביטחון, חייכתי ופסעתי אל מקום מרוחק במקצת.
"אמא?"

"הוו אלו-הים אמבר! למה לכל הרוחות את עונה רק עכשיו? התקשרתי אל בית הספר ואמרו שלא היית נוכחת בכל השיעורים! יש לך מושג מה עבר עליי?" היא הזדעקה, דמיינתי לעצמי שכנראה היא תדאג טיפה…בכל אופן, יצאתי מהבית בשלוש ולא היה ממני זכר לאורך כל היום, גם כי ביקשתי מקלואי, לייבל וארון לא לענות לה.
התנשפתי,
"יש לך מושג מה עבר עליי?!?!" שאלתי ישירות, היא כנראה לא ציפתה לזה ולכן השתתקה לכמה זמן,
"לא משנה מה היה אתמול, זאת לא סיבה להתנהג בילדותיות כזאת!" היא כעסה,
"ילדותיות?! מי התנהגה בילדותיות?! מי זאת שפחדה אתמול להגיד בדיוק את מה שהיא חושבת, מי זאת שלא נהגה בבגרות ושפכה את אשר על ליבה?" הרמתי את קולי מעט, וכל הכאב צבע את גוון קולי.
נשמתי כמה נשימות,
"אני סמכתי עליך…" אמרתי בשקט, מאפשרת לדמעה להיגרר במורד לחיי בלי לנסות להשמיד אותה.
"אמבר…" אמא שלי אמרה ברוך, נענעתי בראשי,
"חשבתי שתהיי שם בשבילי לאחר שהסברתי לך כמה קשה לי, לאחר שאת אמרת בפניי שאת מרגישה שכל ההתנהלות שלנו לא נכונה."
אני לא יודעת איך לתאר את ההרגשה, ההרגשה הזאת… של להגיד את האמת, האמת הפשוטה לאחר שכל כך הרבה שנים היא הייתה עטויה במסכות…בהתחלה אולי זה היה קצת קשה אך לאחר מכן הרגשתי חסרת מעצורים,
"אמבר תני להס-
"את יודעת שאני צודקת, אני לא רוצה להיות כמוהו אמא!…אני רוצה לעשות את הדברים שאני טובה בהם." הנמכתי מעט את קולי,
"את הדברים שאני אוהבת." חיכיתי למילה מצידה, וכבר שחשבתי שהיא ניתקה או התעלמה מדבריי בצורה כזו או אחרת היא אמרה בקול כואב,
"אני מצטערת אמבר…"
לא ציפיתי לזה, כל ההכנה שלי כאילו לא הייתה,
מצטערת?
כנראה שמעתי לא נכון…אך לפני שהפסקתי עוד להטיל ספקות בכך אימי לקחה נשימה והמשיכה-
"אני יודעת, הייתי לא בסדר, התנהגתי בפחדנות ואני מסכימה עם כל הדברים שהטחת בי, אבל אני מבקשת ממך אנא סלחי לי, ותחזרי הביתה…" היא התחננה מעט, מעולם לא שמעתי את קולה בגוון הזה.
היססתי.
מי יבטיח לי שהכלי יהיה בסדר עכשיו?!
שהיא לא תחטוף רגליים קרות ואני לא אחטוף שוב סטירה?!
"אמא אני לא יודעת בקשר לז-
"אמבר בבקשה! אני לא אעשה את הטעות הזאת שוב, אני לא אתן לך להיאבק לבד." היא לחשה והרגשתי את הבל פיה נכנס אל תוך תוכי ומשקם כל חלק שאיבדתי, כל חלק שנשבר בכל השנים במלחמות שאכן נלחמתי לבדי.
פרצתי בבכי בלתי נשלט,
"אני מצטערת ילדה שלי" אימי אמרה בקול רועד.
ניתקתי את השיחה בלי כוונה, מחבקת את עצמי,
אלו לא היו דמעות של עצב.
אלא של שמחה, של תקווה ששנים ייחלתי אליה וחשבתי שאבדה,
ואני יודעת שזה לא אומר שהכל יהיה טוב יותר מחר בבוקר, שאני אקום אל משפחה אוהבת ומאושרת כמו שתמיד חלמתי,
אבל נעשה הצעד הראשון,
עשיתי את הצעד הראשון.
התגברתי על הפחד,
הפסקתי להדחיק את הרגשות שלי לפינה,
הייתי כנה.
סאם התקדם אליי, תווי פנים צבועים בדאגה, הסתובבתי אליו מחייכת אליו חיוך גדול, לא הצלחתי לרסן את עצמי ושעיטי עליו, מדביקה לו נשיקה על הלחי ועוטפת סביבו את ידיי, סאם לאחר שפער את עיניו התחיל לצחוק לאט עוטף את זרועותיו סביבו.
לאחר כדקה הרפיתי ממנו מעט, הבטתי בו, ידיי עדיין כרוכות סביבו,
"תודה." הוא ליחך את שפתיו וחייך,
"אני חושבת שכדאי שנעוף…" מלמלתי מביטה בגברת אדנס שחייכה מרחוק,
"כן, חנקת אותי מספיק." הוא אמר מבודח ואני נתתי לו מכה קטנה על החזה.

"מה?" שאלתי מגחכת את גברת אדנס שהחיוך המסתורי לא זז מפניה מאז שעזבנו ונפרדנו מסאם.
"מה, מה?" האי שאלה בתמימות מזויפת, היא אחזה בהגה מרימה מעט את אצבעות ידיה בשאלה.
היא נהגה מאחר והייתה צריכה להחזיר אותי הביתה, נחרתי כלא מאמינה,
"אנחנו מתכוונות להעמיד פנים עוד הרבה זמן שאין לך משהו שאת רוצה לשתף אותו איתי?" שאלתי, משלבת את ידיי מתחת לחזי,
"מי אמר שאני רוצה לשתף?" היא שאלה,
"קדימה! קדימה! שלב א- הודת בתושייה שיש לך משהו שאת רוצה לספר, ועכשיו שלב ב'- מהו?" רכנתי אליה, מסוקרנת,
היא נחרה,
"אוחחח את ילדה עקשנית." היא צקצקה בלשונה ואני השבתי חיוך שובב,
"סתם…את יודעת שאני מחבבת את הילד עוד מהיום הראשון שהוא בא לחנות…" הבטתי בה בבלבול,
"איזה ילד?" היא נאנחה בתסכול,
"שתהיי לי בריאה מותק, אני הזקנה מבין שתינו! איזה ילד? הבחור, סאם."
"אוהו." אמרתי כמבינה ואז לאחר שנייה שאלתי שוב בבלבול,
"מה איתו?"
גברת אדנס ניענה בראשה וחייכה,
"את באמת לא שמה לב, הא?" היא שאלה, לא הבנתי מה היא רוצה ולמה היא העלתה את סאם לדו שיח הזה,
"לְמה אני צריכה להשים לב?" שאלתי כאשר היא נעצרה ליד ביתי,
"את עוד תראי…" היא מלמלה בסתמיות,
"אוחח גברת אדנס את לא באמת עושה לי את זה עכשיו!" התרגזתי, אני שונאת שמתחילים להסביר לי משהו ואז מפסיקים באמצע, כמו בכל הפעמיים שארון היה בא אליי נלהב ושואל:
'את לא מבינה! נחשי מה קרה???' ואני הייתי מסתקרנת ושואלת אותו עם מבט של כלב שהרגע חילקו לו עצם, ואז הוא היה משיב,
'אעע…לא משנה…" והוא היה עושה את זה רק בכדי לחרפן אותי.
טוב…כמו רוב הדברים שהוא עושה.
"קדימה ילדה, רדי!" היא החוותה על ביתי בעזרת סנטרה.
"אוף אתך!" אמרתי בזעף, היא רק גיחכה נופפה לי בזמן שיצאתי.
התחלתי לחשוש שסאם והיא תכננו תוכנית או ניסוי בזמן שדיברתי עם אימי, בכל זאת לסאם יש ראש זדוני ולגברת אדנס? טוב…אני בטוחה שהיא זאת שתהגה את הרעיונות…

למה לעזאזל אני צריכה להשים לב?