על אהבה, סמים, ואלכוהול..פרק 11

פרק 11:
עיניו נחו על פני, "אמרתי לך לא להסתכל!", צעקתי.
הוא הפנה את מבטו, "אריה אני כל כך מצטער..", הוא החל לומר, "אל תרחם עליי!", כעס, זעם ותסכול הציפו אותי והורגשו בקולי, במבטי ואפילו בווריד הבולט בצווארי.
"הנה קחי", הוא זרק אליי את הבגדים התחתוניים שלי, חולצה לבנה גדולה ושורט משובץ שמגיע עד לפני הברך, "אני יקח את דמיאן החוצה בינתיים..", הוא אחז ברגלו של דמיאן המחוסר הכרה, גרר אותו אל מחוץ לבקתה וסגר את הדלת בעדינות.
התלבשתי במהירות וניסתי ללכת כמה צעדים, "אח", צעקתי, קללות חלושות יצאו מפי, הדלת נפתחה בתנופה, "מה קרה?!", עיניו של אוריאן ריצדו בחוריהן, "אני לא יכולה ללכת", אמרתי בתיסכול ורקעתי ברגלי, "שיט!", היתיישבתי על הרצפה וליטפתי את רגלי הפועמת מכאבים.
"אני יסחוב אותך", הציע אוריאן
"אני יכולה להיסתדר לבד!", אמרתי בתוקף.
"לא את לא! דיי להיות עקשנית! קדימה, אני לא מתווכח איתך על זה!", פניו הרצינו וכל הרוך שהיה בהן נעלם.
הוא התכופף מטה וערסל אותי בין ידיו.

"אריה מה קרה לך?!" , אנדי רצה לעברי ולעבר אוריאן שנשא אותי בידיו, "אני..", התחלתי לומר,ראשי מסתחרר, "אנדי, תתקשרי לאמבולנס, עכשיו", אמר אוריאן, "לא צריך אמבולנס!", התעקשתי. אוריאן הרים את ברכו והכה קלות על רגלי, זעקה חנוקה יצאה מפי, "את בטוחה?!, תתקשרי אנדי, עכשיו!".
"רגע אבל מה קרה? מישהו מכם מוכן להגיד לי מה הולך פה?!", פניה של אנדי האדימו, "לא עכשיו אנדי, לא עכשיו..", סינן אוריאן לעברה, "כואב לי הראש", אמרתי קצרות, "הכל בסדר", אמר אוריאן בקול רך ומלטף, צדודויות עיניי השחירו ומיליוני נקודות בשלל צבעים ריצדו עליהן, "אוריאן מה קורה לי?", שאלתי בתמיהה, "אריה? אריה?!", שמעתי את אנדי צועקת בפאניקה, ולפתע הכל השחיר.

התעוררתי בחדר שכל קירותיו לבנים, ריח חריף של חומר חיטוי עמד באוויר. עפעפיי כאילו הודבקו זה לזה.
יד ליטפה את מצחי, מסיטה קצוות שיער שחורה, "בוקר טוב סאנשיין", קול מרגיע ושלו נשמע, "אוריאן? איפה אני? כמה זמן אני פה?", ניסיתי להתרומם מעט ונאנקתי בקול.
"יומיים בערך, אבל אל תדאגי הכל בסדר, את במקום בטוח", אמר והעביר את אצבעותיו הארוכות על לחיי.
"איפה דמיאן?"
"טיפול נמרץ, הוא יהיה בסדר אם זה כל כך חשוב לך", אמר וארס נשמע בקולו.
"מה יעשו לו?", שאלתי בעיניין.
"איזבל סילקה אותו מבית הספר, אין לך מה לדאוג, לא תצטרכי לראות אותו יותר"
"תודה אוריאן, על הכל, אני מצטערת שצעקתי עלייך", חיוך קלוש עלה על שפתיי, אוריאן רכן מטה ונשק לחבורה השחורה – סגולה שעל מצחי, "אין בעד מה סויר".
לפתע נפתחה הדלת בחדות, "אריה, מה הולך כאן?!"
נואל.