על אהבה, סמים, ואלכוהול.. פרק 12

פרק 12:
עיניו של נואל חדרו לעיניי, רואות דרכי כאילו אני זכוכית ותו לא.
"אריה, מי זה?", שאל בהפתעה.
"הילדה שוכבת כאן פצועה עם טראומה קשה ומה שאכפת לך זה מי אני?", לעג נטף מקולו.
גילגלתי את עיניי לעברם, "נואל, זה אוריאן, אוריאן זה נואל".
נדמה שלנואל מה שאמרתי כלל לא היה אכפת, הוא התקדם לעברי ונישק אותי נשיקה ארוכה, שפתיי נפתחו מהלחץ שהפעילו עלי שפתיו, טעם של קפה שחור השתרע בפי, והוא התנתק ממני באנחה קלה.
אוריאן הביט בי, מבטו עצוב, פגוע? שאלתי את עצמי, אפילו מאוכזב, "טוב אני יתן לשניכם, זוג יונים, קצת זמן לבד", הא חייך חיוך זחוח, היהירות שבה אליו, ואוריאן שהכרתי בשלושת הימים האחרונים נעלם כלא היה. הוא קם מהכיסא וסגר את הדלת מאחוריו.
נואל התיישב על הכיסא שזה עתה אוריאן ישב עליו, "אז מה עשית לעצמך?", שאל בהלצה.
"אני רוצה שתלך", סיננתי לעברו בקול חלוש.
"מה?"
"אני רוצה שתלך!", קולי התרומם למעין צעקה.
"אריה אני..", הוא החל להגיד, "לא! אל תגיד לי אריה!, רשמת אותי לבית הספר הזה, נישקת אותי, האשמת אותי שאני עוזבת ומשאירה אותך מאחור! אפילו ביום שהלכתי לא באת להגיד לי להתראות! שינה אחרי שאמרת לי שאתה אוהב אותי פתאום אני לא שווה אפילו את ה'להתראות' שלך?! נמאס לי מההתפרצויות שלך! פשוט לך נואל.. לך", אמרתי נואשות.
"זה מה שאת באמת רוצה?", עיניו מושפלות לידיו.
"כן.."
הוא הירהר לשניה, "בואי איתי, בואי איתי הביתה!", עיניו נצצו מרעיונו.
"לא נואל.. אני לא יכולה..", מחשבותיי נדדו לאוריאן, לרוך שהיה בפנים שפקחתי את עיניי, לקור בעיניו שהביט בי לאחר שנואל נישק אותי.
"אריה, את פה רק שבוע וכבר הספקת להאנס, מה יקרה בשבוע הבא? בואי איתי! את תהיי בטוחה ותחזרי לאחייך ואחיותייך, תחזרי אליי", פניו היו מוארות באור שלא ראיתי מעודי.
" 'וכבר הספקתי'?! אתה חושב שזה היה מרצוני?! אני לא הולכת נואל! נקודה!", הבהרתי לו.
ושוב כעסו התפרץ, הוא קם מכסאו והפיל אותו לאחור, עיניו רשפו מכעס ו-ווריד בלט ממצחו, "פה רק שבוע וכבר שכחת מיהו החבר האמיתי שלך?", הוא השליך את כד פרחים שהיה מונח על השידה, "נואל, דיי!", דמעות איימו לפרוץ מעיניי, "רק שבוע ושכחת אותי.. גם את זק כבר הספקת לשכוח?!", תוכחה נשמע בקולו, "נואל תפסיק!", דמעות זלגו מעיניי וצרבו את לחיי שהתלהטו מזעם, "תבכי! זה מה שמגיע לך!", הוא הביט בי בעיניים פגועות, בוערות מהאשמות שהטיח בי זה הרגע. הדלת נפתחה בגניחה קלה, "מה הולך פה?".