על סיפון הסירה

ירקתי מים מפי והמשכתי להלחם בשודד שהופיע מולי. הוא היה ללא ספק סייף מיומן, הייתי משערת שלמד לפחות שבע שנים. הוא היה גבוה ורחב, ושיערתי שמשקלו רב. הגלים הגבוהים שהתנפצו עלינו בכוח רב הפילו את שנינו לרצפת הסיפון. התאוששתי במהירות, ונעמדתי על הסיפון שוב בעוד שיריבי קם בקושי על רגליו. בזכות התאוששותי המהירה, בקרב הזה ידי הייתה על העליונה. עליתי גבוה ככל האפשר, על דרגש גבוה שעמד בצידה הימני של הסירה. הוא כמובן עלה בעקבותיי, דבר שצפיתי מראש, ולכן כשהוא תקף אותי התחמקתי במהירות מהלהב החד שהתכוון לפצוע את בשרי. הוא איבד איזון, ובזכות משקלו המכובד צנח במהירות אל הים.
"אני משערת שלא נראה אותך שוב," צעקתי אל הים הגועש והכהה שבלע את השודד במהירות.
"וגם אתכם" כריס אמר לשני השודדים שנלחם איתם ובעט את שניהם למים.
נשימותיי היו קצרות והייתי רטובה ומותשת מהקרב הבלתי צפוי שהתחולל זה עתה, ובכל זאת מיהרתי אל כריס. הוא נפל על ברכיו והתנשם רק בקושי. כמה שהקרב היה קשה לי, לו הוא היה קשה פי שתיים. אחרי הכל, אני נלחמתי רק בשודד אחד, הוא נלחם בשניים הנותרים.
השכבתי אותו על גבו וסילקתי את שיערו הרטוב מעיניו.
"כריס, הכל בסדר. תנוח קצת. אני ארחיק אותנו מהסערה האיומה הזו, ואז נאכל ארוחת בוקר, טוב?".
"רגע, מיה, תישארי איתי קצת. אני…"הוא השתעל קצת וירק מים מפיו. טפחתי על גבו בעדינות. "אני… אני צריך או…תך פה".
חייכתי אליו את החיוך הכי עדין שלי, ונשקתי למצחו. תמיד נעים לשמוע שאת מועילה.
"אני לא יכולה. תישאר פה אוני אחזור אליך עוד מעט".
הוא פתח את פיו בכדי להגיד משהו, אך ראיתי זאת והסתלקתי מהמקום לפני שהצליח להוציא קול.
כמו שהבטחתי, הרחקתי אותנו מהסערה, ויצאנו שוב לים הפתוח, הכחול. הוא נצץ בגוונים נפלאים של כחול עמוק, ויכלתי לשבת שם ולהתענג על המראה המהפנט, ועל הרוח הקלילה שנשבה באוזני, אבל דאגתי לכריס יותר מדי ולכן רצתי אליו מהר.
הוא התאושש בינתיים ונשם בסדירות. השמש סינוורה אותו, אך הוא היה עדיין תשוש מכדי לכסות את עיניו. הזזתי אותו מהשמש וראיתי שהוקל לו.
"מיה.. תודה. אני מצטער שאני כל כך הרבה טרחה, אני יודע שאת גם עייפה וזקוקה למנוחה הגונה. באמת עכשיו אני מבטיח ש…".
"מה זה? זה היה כלום. באמת. אתה לא הרבה טרחה, ואני לא זקוקה לשום מנוחה" קטעתי אותו, "ורק שתדע אני בכלל ל..".
"יש לי הפתעה בשבילך" הוא החזיר לי באותו מטבע וקרץ. הוא הוציא קופסה קטנה מכיסו ונתן לי אותה. פתחתי את הקופסה לאט. ניסיתי לנחש מה יש בה. לפי צבעי הקופסה- ירוק, כתום, לבן וסגול, היא הייתה שייכת לחנות קטנה וצבעונית שכריס אהב מאוד, בקצה הצפוני של ממלכת לנייארה. זה כמובן, היה מבוי סתום מכיוון שבחנות היה הכל מהכל, ומכל ממלכות העולם. הפסקתי לענות את עצמי בניסיון לגלות מה יש בה ופתחתי את הקופסה מהר. בתוך הקופסה הייתה סיכה יפהפייה בצבע אדום, וכתוב עליה בגדול "באהבה, כריס".
פלטתי אנחה קטנה של אושר וחיבקתי חזק את כריס. חשבתי לעצמי כמה מזל שיש לי אותו.
"אוי כריס, תודה! היא יפהפייה! אני אענוד אותה כל יום" הרפיתי מהחיבוק המוחץ שנתתי לו והחזקתי את ידיו.
"אין בעד מה" הוא אמר וחייך.
חיבקתי אותו שוב, והבנתי שאני לעולם לא רוצה לעזוב. אני רוצה להשאר כך לנצח, על סיפון הסירה, חבוקה עם אחי הגדול.