על קשתות ושמלות נשף פרק עשרים ושתיים חלק א'

"וויליאם?…" הוא שמע את קולה רחוק ומעורפל. "וויליאם! אל תירדם!" היא התחננה.
הוא לא עמד להירדם, רק לשקוע בהזיות מחרידות.
הכרתו הייתה מעורפלת גם כשהיה ער, הוא לא היה בטוח מה חלום ומה אמיתי. הוא לא ידע עם זאק או אנה עומדים מולו, צורחים עליו. הוא העדיף לחשוב שזה זאק, אם יש דבר אחד שיותר גרוע מזה שהקפטן יראה אותו מתעוות וסובל ויצרח עליו לשתוק, זה שאנה תעשה את אותו הדבר.
כשהחרקים חזרו, הם היו שחורים מבריקים. כיסו את הקירות והרצפה, הם פסחו על אנה בדרך אליו.
וויליאם צרח ונסוג אחורה, אך הוא לא היה מסוגל לקום, ובטח שלא להילחם ביצורים השטניים. אך הם לא טיפסו על המיטה, רק על אנה.
הוא התחנן בפניה שתברח, שתרחיק אותם ממנה. אבל אנה רק המשיכה לנסות להרגיע אותו בעוד שהחרקים בולעים אותה במעטפת שחורה. הקשת שלו נשארה ללא פגע, אך אשפת החצים נעלמה.
חץ בלי קשת יכול היה לשמש כסכין, קשת בלי חץ לא הייתה דבר.
וויליאם עצם את עיניו בחוזקה ככל האפשר, והשתמש בידיו כדי למנוע מהחרקים מלזחול לאוזניים.
רק שלא יגיעו אליו, רק שלא יגיעו אליו, הוא היה מוכן לתת הכל בשביל להפסיק את זה. הוא היה מוכן לבקש את עזרתו של זאק אם זה אומר שהחרקים יפסיקו.
הוא יבב, כמו כלב פצוע שלא יכול לסבול יותר את הבעיטות של בעליו.
"וויליאם." אמר קול, הוא פקח את עיניו בחשש ואיטיות. ואז צרח שוב.
"א- אדוני…" הוא גמגם בפחד, הגוש בגרון שלו נהפך קשה יותר.
לא, הוא לא יכול לבכות עכשיו. אסור לו. הוא הצליח לא לבכות תשע שנים, והוא לא יהרוס את זה עכשיו. לא מול האיש…
"א- אני מ- מצטער, א- א- אני אהיה ב… בשקט." הקשת לחש, והתכווץ ככל יכולתו. לו היה מסוגל להפוך לרואה ואינו נראה… להתכווץ כל כך עד שיעלם…הוא שיער לעצמו שאין דבר שישמח את האיש יותר, לכן הוא ניסה. הוא כיווץ את כתפיו וחבק את רגליו לחזהו בכמה שיותר כוח עד שזה כאב, לחץ את עצמו כנגד הקיר והניח את מצחו על ברכיו.
בצורה הזאת הוא היה קטנטן, אבל לא מספיק כדי שיעלם. לא מספיק כדי לרצות את האיש. וכשהוא לא מרוצה… יש לו נטייה להעניש. וויליאם באמת ובתמים העדיף להיעלם לחלוטין ולעולם לא לחזור מאשר להתמודד עם כעסו.
"וויליאם." היה מעט מוזר לשמוע את האיש פונה אליו בשם הזה. למעשה, היה מוזר לשמוע אותו פונה אליו בכל שם שהוא לא "יצור חסר תועלת", או "טינופת דוחה".
וויליאם הביט בו לרגע.
הוא היה גבוה, כמעט כמו זאק. שערו שחור משחור. עיניו הבוערות הביטו הישר אל עיניו של וויליאם.
"תתעורר." הקול היה זר.
לפתע וויליאם שאף בבהלה, כאילו כל הזמן הזה הוא היה טבוע במים וסוף סוף הוא זוכה לאוויר. הוא הרגיש רטוב.
וכשהביט באיש, זאת הייתה אנה שעמדה במקומו.
מיד היא התנפלה עליו בחיבוק, וויליאם פשוט נשען אחורה ונתן לה לעשות לו מה שתרצה. לא היה לו את הכוח לחבק חזרה וגם לא להדוף אותה.
"וויליאם, בשם המלכה. אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר, וניתן לראות שגם אתה לא." היא התייפחה.
"אני עומד בזה טוב מאוד." מעולם וויליאם לא שיקר לאנה שקר גדול כמו זה. "ואם את לא מסוגלת לכך, הייתי מציע לך לחזור לחדרך. מחר בבוקר אני אתייצב שם, כמו בכל יום. ותתלווי אלי למטבח הספינה." הוא אמר, התשישות הפכה את קולו לצרוד וגס.
"לא!" אנה השיבה בתקיפות. "ואיני מתכוונת לשמוע ממך הבלים שכאלו פעם נוספת! אני לא מוכנה להשאיר אותך להזות לבדך!" היא צעקה.
"ואני לא מוכן שתישארי כאן." וויליאם היה צועק לו היה מסוגל לכך. "אני מסתדר טוב מאוד לבדי, אנה. הסתדרתי במשך עשרים ושלוש שנים. ותסמיני גמילה מטופשים לא יכשילו אותי." הוא קבע, מבלי להביט בה. אנה סתרה ללחיו, והוא לא היה חלש מכדי לעצור אותה. חלש מכדי אפילו לגונן על פניו. חלש מדי. בדיוק כמו שזאק אמר, בדיוק כמו שהאיש אמר, בדיוק כמו שאמרו השדים בסיוטים שלו.
"לא וויליאם! אלו לא "תסמיני גמילה מטופשים"! אתה גאה מכדי להודות בכך! אך אין ספק כי אתה זקוק לעזרה! אולי עכשיו אתה רוצה שאלך! אבל מה תחשוב כשהאיש ההוא יחזור?! כשהזיות יחזרו?! כש"תסמיני הגמילה המטופשים" יגרמו לך לצרוח ולהתחנן פעם נוספת?!"
"זה העניין אנה!" הוא צעק בלחישה צרודה. "אני לא, כי את לא תהיי כאן! לא יהיה אדם שמוח האומלל שלי יוכל להפוך לאבי!"
"מה?…" אנה לחשה. לוויליאם לקח שניות אחדות להבין מה אמר, איזה פרט נוראי וסודי הוא חשף.
"פשוט לכי מכאן." הוא אמר בקול סדוק קר ונטול רגש. אנה הביטה בו בפחד. "וויליאם…" היא לחשה בבעתה.
"לכי!" הוא צעק. קולו הסדוק הפך לשבור, ולשבריר שנייה הוא הרגיש את המעטפת הנהדרת שלו מתפרקת, את הביצורים שלו מתמוטטים. ואת מי שמתחבא מאחוריהם נחשף. ולשבריר שנייה הוא ידע, שברגע הקטן הזה לפני שהיא יצאה מהחדר בבהלה, ליידי אנה-בל ראתה אותו. את מי שהוא כל כך התאמץ להסתיר.
את הילד הקטן שכתפיו הדקות התכווצו כשהתחבא מפני אביו בארון הבגדים.