על קשתות ושמלות נשף פרק שמיני

לוויליאם לא היה מושג למה הוא ענה לה.
מעולם לא היה לא קושי בלספר שקרים, גם לאנשים הקרובים אליו יותר מכל.
אז למה הוא חש הסתייגות מלבצע כל מעשה אשר עלול לפגוע בה? הוא חשב אל אותה תחושת חמימות שעטפה אותו באותו יום. האם הייתה לזה משמעות עמוקה יותר ממה שהוא חשב?
תפסיק! אין לך רגשות. אתה לא חושב אל אף אחת בצורה הזאת!
"וויליאם?" קול עדין העיר אותו ממחשבותיו "מה? כן!" היא הביטה בו בדאגה
כמה שהוא שנא את זה, אבל באותו זמן הוא שאב מכך הנאה רבה. נראה לוויליאם שכל עולמו מתהפך אליו,
הוא ניער קלות את ראשו, אנה-בל לא הבחינה בכך, "מה הוא הצבע החביב אליך?" היא שאלה בקול מתעניין. "מה?" וויליאם היה מבולבל "חשבתי שאם אתה מוניתה לשמור אלי בוודאי נבלה זמן לא מועט זה בחברתו של זה, ואולי עדיף שנכיר מעט יותר לעומק, הפרטים היחידים שידועים לי אליך הוא מה שכתוב במודעת המבוקש, ושמך. אך במחשבה שנייה אין זה שמך האמיתי הלוא כן? כך שאני שועלת מהו הצבע החביב אליך." וויליאם הנהן, "אם כך" אמר, מהורהר "איני בטוח מה הוא הצבע המועדף שלי." היא הרימה גבה "האם אף אחד מעולם לא שאל?" הוא נד בראשו לשלילה, "ובכן אליך להתחיל לשקול זאת מיד!" הכריזה בחגיגיות "מה אם ירוק? אתה נראה לי טיפוס שיאהב ירוק" היא חייך בשעשוע "אני חושב שאת מייחסת לכל העיניין חשיבות מופרזת" היא גילגלה עניים, "יתכן. אך אלה פרטים בסיסיים שמהווים חלק חשוב בהכירות אם אדם" וויליאם מצא דרך נהדרת להחליף את נושא השיחה "אז מהו הצבע הנהדר בענייך?" היא חשבה לרגע
"שני." ענתה בביטחון "ולמה דווקא שני?" הוא שאל, בסקרנות אמיתית "אני לא ממש בטוחה, אבל לדעתי אין דבר יותר מרשים ויפיפה ממשי עדין בצבע ארגמן, שמתעקל במכפלות חינניות. מעותר באבני חן קטנות לעורך השוליים." אנה-בל אמרה בחולמניות "זה אכן היה תיאור מאוד מפורט" הוא אמר בלגלוג. היא הזעיפה פנים, וכל מה שוויליאם חשב אליו היה כמה היא יפה.
הוא הביט דרך החלון הקטנטן בחדר "תראי מה קרה, זוהי כבר שעת צהריים" הוא אמר בנסיון נואש להסיח את דעתו. "אתה אכן צודק. וסיימתי את מטלת התפירה, כדי שאחזור לתאי" הוא הנהן וליווה אותה. בעודה מביט בגבה הדק, וחשב כמה הליכתה חיננית
"תפסיק מיד! אסור לך לחשוב כך! אין לך רגשות. תזכור מה עוללו לך אותן תחושות ארורות. רק תזכור!"
הוא אמר לעצמו.
נואש