עם כל הכאב-פרק 2

כשברקע נשמע קול המואזין,שמעתי גם את קול הלמות ליבי.
החובש הביט בי בפנים,ללא תיקווה.
כאילו כבר יודע מה יקרה.
כאילו אמר לי ללא מילים:"הוא ימות.."
"יש הפרעות קצב.הגוף שלו נכנס להלם."אמר החובש,מנשים אותו עם המנשם הידני.
"לא.."אמרתי בצער.."אל תוותר,ילדון! אתה חזק.אל תוותר!"
"רועי,"פנה אליי החובש.."הבחור חייב להגיע מהר לבית חולים.הוא חייב לעבור ניתוח לב דחוף!"
"אייך נספיק?" שברתי את הראש.."הילד לא יחזיק מעמד..!!"
"הדופק שלו ממש חלש..אין לו סיכוי.."אמר החובש,כשאני אוחז במכשיר הקשר מנסה לגייס את מסוק הפינוי.כשמספר רגעים לאחר מיכן הגיע המסוק,ופינה את אותנו לבית החולים.
גם בתוך המסוק,כאשר זוג חובשות מוטסות,מחברות אותו למוניטור,בעוד האצבע של החובש עדיין תקועה בלב של החייל הפצוע.היה דם בכל עבר.ליבי שלי פירפר.
"אתה רוצה כוס מיים?"שאלה אותי אחת החובשות.."אתה בהלם.חיוור כמו סיד."
"דום לב!"קרא החובש לפתע.."אין דופק!"
כשהם מבצעים בו פעולות החייאה.
מספר רגעים לאחר מיכן,זה נגמר.
"הוא איננו.."אמר החובש.מילותיו נחרטו בראשית פוצעות אותי.
לא הצלחתי לעכל את מה שקרה.
הרכנתי ראש.באותו רגע,זה הרגיש כמו סטירת לחי כואבת.
בחיי נשבעתי להגן על חייו ולשמור עליו.
הרגשתי כמו אבא שאיבד אחד מילדיו.
ליאור,היה בחור כארז.
הוריו היו גאים באומץ שלו אם ידעו כיצד נלחם.
וכעת,עליי ללוות אותו לקברו.
אני אחזור לשם להילחם,בשמו של הילדון הזה.
הימים שלאחר מיכן,עמדתי,אייך לא,בבית הקברות מלווה את החייל שלי בדרכו האחרונה.