עמוק מתחת לפני השטח פרק 4

התעוררתי לאור הבוקר…אפך כמה שרציתיי להישאר באותו החלום הנורא ולא לחזור, ואפילו פעם אחת לא הייתי מתחרטת כי אני הייתי יכולה להיות איתו ורק איתו… אח שלי. זה נורא, זה נורא! כן אני נוראית! לא שמרתי ולא עשיתי כלום! טוב אז עכשיו אמא שלי צועקת משהו אבל אני בערך לא שומעת כאילו שנולדתי מחדש הנה אני שומעת צעדים מבעד לדלת, אני יודעת שהיא תיכנס, אני יודעת שהיא תכעס ואני? אני לא נעשה עם זה כלום. והנה היא נכנסה. ״קייטי, את כבר שבוע פה! כן וויתרתי לך אבל אני יותר לא מוותרת! את עכשיו קמה לבי״ס, ומיד״. נאנחתי, והייתי שמחה שהיא העירה אותי מוקדם מהרגיל כי אני התכוונתי לעשות שינוי. מוורוד לשחור וממתוק לחמוץ. אז קמתי, קרעתי מעצמי את הפיג׳מה הוורודה שלי, כבר ידעתי שאני גם ככה לעולם לא אלבש אותה הורדתי את כל האיפור הוורוד שנשאר לי וגם את הלק, זרקתי לפח את כל האיפור, הקוקיות, הבגדים הוורודים שלי והתחלתי במעשיה. שמתי לק סגול קהה, איפור שחור והמון שלמרבה ההפתעה החמיא לי יותר מהוורוד, שמתי בגדים שחורים, החלפתי את התיק הלבן לשחור, שמתי מגפיי צבא שחורות ויצאתי. ידעתי שאמא לא תוהה את זה אבל אם אני מאמינה אז היא לא תשים לזה הרבה חשיבות, העיקר שאני אצה ואלך לבי״ס. אז פשוט בלי לאכול ובלי הרבה דיברוים חסרי חשיבות יצאתי מהבית. לא כולכם ייחסתי חשיבות ללבוש שלי ולא אכפת לי מה חשבו אחרים… הייתי תלמידה חדשה אז יש לי מזל :) תקעתי לאוזני בגסות את האוזניות ושמתי על פול ווליום רוק, מטאל וכל מה שמשכיח את הכאב והסבל שממש לא עזר לצערי. אבל עדיין רציתי לשכוח ולא לשמוע מה חושבים עלי, ראיתית איך ילדים מחליפים מבטים ומסתכלים עלי אבל לא יחסתי לזה הרבה חשיבה כמו שזה היה לי חשוב בעבר, בקייטי הישנה, לא עברה בי אותה צמרמורת או דאגה על מה שהם חושבים עלי אני הייתי במחשבות של עצמי ורק של עצמי ולא יותר, חשבתי עליו, חשבתי על הנשימה, הדפיקה האחרונה שלו, ואז הכל החשיך.