פגישה שנייה- פרק 13

ליאת:
נצמדנו אל הדלת, הרגשתי את הנשימות העמוקות שלו על העורף שלי, וכשהרמתי אליו את מבטי הוא חייך אליי חיוך קטן ונישק לשפתיי. שפתיו היו חמימות, בטוחות במעשים שלו, והחזקתי בעורפו כשאני מקרבת אותו אליי, ממששת את החולצה שיש על גופו.
"במקרים אחרים כבר הייתי מובילה לאנשהו, אבל אני לא יודעת לאן ללכת." צחקתי כשאני מחייכת אליו. הבית שלו היה די חשוך, היה רק אור בפינת האוכל. דאגנו לעשות הכל בשקט כדי לא להעיר את ההורים. הוא אמר לי שהוא מתכנן לעזוב בקרוב את הבית לטובת בית שותפים, אבל שזה עדיין במגעים, ושבינתיים נוח לו עדיין להסתמך על ההורים, עד כמה שהוא יכול. הוא צחק, לקח את ידי, ועליתי אחריו במדרגות מעץ. מסתבר שהחדר למעלה, הגלריה כמו שהוא לחש לי כשעלינו, היא שלו, היא רק שלו, השטח הפרטי שלו. חדר עצום, ממש מתחת לגג, מיטה באמצע החדר, שזה כל מה שעניין אותי באותו הרגע, ועוד דברים מסביב. חייכתי לעצמי חיוך קטן והרגשתי את ידו מחזיקה בידי.
"איך את אוהבת את זה?" הוא שאל כשהוא קרוב אליי. השאלה שלו הפתיעה אותי וגמרה לי לחייך חיוך קטן, חושף שיניים. הרמתי את מבטי אליו, מרגישה בידו שמלטפת את לחיי, ובעיניו שבוחנות את עיניי. העיניים שלו שבו אותי כמו בפעם הראשונה שהן שבו אותי, לפני כמה ימים.
"אין תנאים," אמרתי לו בחיוך, "מה שקורה קורה. גם לא צריך לדבר על זה המון, צריך פשוט לעשות."
"הבנתי אותך." הוא אמר בחיוך גדול, החזיק בי והקפיץ אותי אליו. כרכרתי את רגליי מסביב לגבו, כשאני מרגישה אותו הולך קדימה, לכיוון המיטה. הוא הפיל אותי על מיטתו ואני צחקתי צחוק קטן, ואז הוא עלה מעליי, מחייך אליי ומנשק שוב לשפתיי. בדיוק את זה הייתי צריכה כמה ימים לפני, אם רק באותו הלילה כשהיינו בבר היינו ממשיכים לכאן, הלילה הזה היה מטורף, גם הייתי הרבה יותר בתוך הקטע. פה זה נבנה הרבה יותר לאט. אז בבר הייתי בשיא האנרגיות שלי. אבל הוא לא נתן לי להישאר שאננה, הנשיקות שלו שטיילו על הגוף שלי מהשנייה שהחולצה ירדה רק גרמו לי לרצות את זה יותר. אלוהים, אני חיה על סקס.
"אין אצלך משחק מקדים הא?" צחקתי כשהוא מנשק לצווארי.
"ששש, כמה את מדברת, אמרת בלי דיבורים." הוא צחק והסתכל עליי. הנהנתי אליו והפכתי את שנינו, כשגבו אל המיטה. חייכתי אליו את החיוך הפלרטטני שלי, ושיחקתי קצת עם השיער, רוצה לאסוף אותו, אבל לא אוספת אותו, כדי שיבחן אותי, את בית החזה, את הבטן, ויסתכל עליי ולא יוריד את העיניים. רק לגרום לו להתלהט יותר.
"תשמעי את…" הוא נאנח בחיוך. חייכתי אליו חיוך גדול והעפתי את השיער לאחור, ואז טיילתי עם ידיי לכיוון סוגר החזייה. עזבתי לרגע את הסוגר, והורדתי את ידיי לבטנו, מורידה בקלילות את החולצה מגופו. מתחת לחולצה הסתתר גוף שעובד הרבה בחדר כושר. טוב, יש לו זמן. חזרתי עם ידיי אל סוגר החזייה ופתחתי אותה, משאירה אותה עדיין תלויה על גופי. העברתי באיטיות את הידיים קדימה והורדתי את החזייה, רואה אותו צופה בכל מעשה שלי.
"בואי לכאן…" הוא לחש בקול מתענג. חייכתי אליו, השענתי את משקל גופי על יד ימין אותה הבאתי לליד ראשו, ונישקתי לשפתיו. הוא התנפל עליי בנשיקה אחת גדולה ולא השאיר לי מקום לספק בזה שאני צריכה את זה, צריכה אותו, והוא רוצה אותי.
מאוחר יותר, אחרי שהכל נגמר, הוא הלך להביא גלידה מהמקפיא ואני בינתיים לקחתי את החזייה ושמתי אותה על גופי, נשארת עדיין עטופה בשמיכה הדקה והנעימה שהייתה לו בחדר. לא היה כל כך חם לגלידה, אבל זה היה נראה לשנינו הפינוק המושלם אחרי מה שהיה. זה ללא ספק היה מדהים. הוא חזר צוחק, נותן לי עוד נשיקה קטנה על השפתיים ואז פתח את הגלידה ונתן לי כפית. התחלנו לאכול אותה בכיף, מלכלכלים מידי פעם אחד את השני, באף או בלחי, אבל אז מנשקים את המקום כדי שלא יישאר זכר לליכלוך. הרגשתי כמו בסצנות הכי מטומטמות שקרו ביני לבין יותם, על השמיכה שבסלון, על הספה, בפארק… כל הדברים הכי כיפים שעברנו. לעזאזל, אין מקום להשוואות!
"אני לא יודע מה הביא אותך לאותו בר במוצאי שבת, אבל ליאת אני כל כך מודה על זה…" הוא נאנח והסתכל עליי. גם אני הרגשתי את החיבור האדיר איתו, חיבור של בנאדם שהוא זמין אליי, שיש לו זמן אליי. המשכנו לדבר בכל הימים עד לפגישה הזו, כל פעם בשיחת טלפון, לא רוצים להתכתב כדי באמת להתחייב לשיחה. כשאתה בשיחה טלפונית אתה באמת עם הבנאדם, כשזה בהתכתבות אתה יכול לעשות מיליון דברים אחרים. זה היה חיבור שלא הרגשתי עם השניים האחרונים שעברו בבית שלי.
"גם לי ממש טוב, באמת. אני שמחה שהתעקשת." חייכתי. אני עדיין לא מרגישה שאני בנויה להתחיל משהו חדש, אינטנסיבי. אמנם הפרידה מיותם הייתה כבר לפני חצי שנה, אבל לא באמת התגברתי עליה. אם יום לפני שפגשתי את נמרוד עוד כל כך רציתי את יותם, משהו כאן עוד לא גמור לגמרי. לא ידעתי אם שווה להכניס את נמרוד לשיחה הזו, לכן העדפתי לדחות אותה קצת. בוא נראה לאן זה מתקדם. עכשיו זה הגיע לאן שרציתי שזה יגיע עוד במוצאי שבת, אבל די בניתי על זה שאחרי שנשכב לא נדבר עוד. זה ברור לא המצב כרגע.
"מה שסיפרת לי קודם כשאכלנו, על הדוגמנות, באמת נכון?" הוא חייך ושאל. לקחתי עוד כפית עם גלידה והכנסתי לפה.
"אתה חושב שאני משקרת?" צחקתי. הוא צחק ואמר שלא, אבל שהוא ממש מסוקרן מהעניין, שהוא אף פעם לא יצא עם דוגמנית. זה נכון, אנחנו יוצאים. זה לא חבר וחברה, אבל אנחנו יוצאים.
"יש לי כמה תמונות ששלחו לי בטלפון, אתה רוצה לראות? שתאמין לי?"
"רוצה לראות כדי שאני אוכל אחר כך להשוויץ בבחורה שאני יוצא איתה." הוא חייך אליי. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בכתף והוא כתגובה צחק והתקרב כדי לנשק שוב לשפתיי. קמתי מהמיטה שלו, מחפשת את הטלפון בתיק הקטן שהבאתי איתי שהיה זרוק בתחילת החדר. כשפתחתי את הטלפון ראיתי שיש לי כמה הודעות. העדפתי להתייחס אליהן אחר כך, עד שראיתי הודעה מפתיעה. קיבלתי עוד הודעה מגיא, שלושה ימים אחרי שעניתי לו די ביבשות על ההודעה הארוכה והמטורפת שהוא שלח. נמרוד קלט את פרצופי ושאל אם הכל בסדר, ואמרתי לו שסתם קיבלתי הודעה מוזרה. אני אענה לזה אחר כך, אפילו ראש לקרוא את זה אין לי. סעמק הסתבכתי.
"זה מהצילומים האחרונים," אמרתי בחיוך כשאני חוזרת אל תוך השמיכה, עטופה בתוך החיבוק של נמרוד. התגובה הראשונית שלו הייתה וואו ואחרי זה הוא אמר לי כמה זה נראה מקצועי ומטורף. הוא ביקש ממני שארחיב קצת, על המקום, על האנשים, על התחושות. באמת שאלתי את עצמי מתי הצילומים הבאים, כבר הרבה זמן שהיא לא הייתה צריכה משהו, אפילו לא צילומי השלמה לקולקצייה, מה שבדרך כלל מתווסף כשהיא מחליטה שזה לא מספיק.
"רוצה לראות משהו, אבל תביטיחי שאת לא צוחקת?"
"אני בטוח אצחק אם אתה אומר שאני צריכה להבטיח שלא. אבל סמוך עליי שאני אקבל את מה שזה לא יהיה." אמרתי בחיוך. הוא הנהן אליי וקם לכיוון השולחן שלו, בזמן שאני לקחתי את הגלידה ושתי הכפיות ושמתי בשידה שהייתה לו ליד המיטה. הוא חזר עם אלבום תמונות, דיפדף בין כמה תמונות ונעצר על אחת.
"תכירי, זה אני בגיל שנתיים, דוגמן של חיתולים." פערתי את עיניי בתדהמה, הסתכלתי בחיוך על התמונה של הפשוש הקטן השכוב על שמיכת טלאים מדהימה, והגנבתי חיוך קטן לנמרוד. אמרתי לו שכבר מגיל צעיר הוא היה יפיוף, והוא חייך ואמר שזה מהגנים של אמא, הגנים הטובים. משם השיחה המשיכה למשפחה שלו, ולמשפחה שלי, שוכחים לרגע מהשעה, מזה שיום למחרת אני אמורה להיות בלשכות גיוס, ומזה ששנינו כמעט עירומים מתחת לשמיכה.
"את נשארת כאן ללילה או שאני צריך להפקיץ אותך עכשיו, בשלוש בבוקר…" הוא אמר ופער את עיניו. הסתכלתי עליו מופתעת וראיתי את השעה שהייתה בטלפון שלו. לעזאזל, הזמן עובר מהר.
"כל הדברים שלי בבית, המדים, התיק, הכל… אני גם לא יכולה לאחר מחר בבוקר, וחבל להעיר אותך מוקדם מידי בשביל זה."
"איפה את גרה?" הוא שאל בחיוך, עוטף אותי בחיבוקו, חיבוק שלא רציתי להשתחרר ממנו.
"יהושוע בן נון, מכיר?" חייכתי אליו.
"מצלצל מוכר מהטסט שעברתי לפני מלא זמן," הוא צחק ונישק לראשי, "אני חושב אבל שאמא עוברת שם באיזור בבוקר. בבוקר זה ממש מוקדם, יעני היא יוצאת מהבית בשש וחצי. אם תקחי איתה את הטרמפ לאיזור, תגיעי הביתה בזמן ותלכי ללשכת גיוס? את תספיקי?"
"יש לי בעצם עוד שלוש שעות לישון איתך ולהיות איתך ללילה הזה?"
"הלוואי ויכולת להישאר גם לכל מחר, אבל את החיילת מבינינו. זה אומר שאת נשארת?" הוא שאל אותי בחיוך והסתכל עליי. הנהנתי אליו בחיוך והוא נישק לשפתיי. הייתי חייבת ללכת לישון, אבל לא יכולתי להפסיק את המגע הנעים שהשפתיים שלו עשו. בשלב מסוים הפסקתי אותו, אמרתי לו שאם אני לא אלך לישון עכשיו, אני כבר לא אתפקד מחר.
"טוב, אני אהיה חייב לעצור את עצמי מתישהו. עד לפעם הבאה." הוא חייך. צחקתי אליו ושמתי את ראשי על הכרית. הוא ליטף את הלחי שפנתה אל התקרה וכיבה את האור שהיה לצידו. הרגשתי אותו מתקרב אליי, את נשימותיו מתקרבות אליי, הסתובבתי והידקתי את האחיזה שלו בבטן שלי. הייתי צריכה משהו כזה, הייתי צריכה מישהו כמוהו.