פגישה שנייה- פרק 16

גיא:
נישקתי אותה בלהט הרגע, לא מסוגל להתנתק ממגע שפתיה, לא מסוגל להתנתק ממה שהבחורה הזו עושה לי. מידי פעם שמעתי אותה אומרת 'לא' בקול צעיר, אבל מיד השתקתי את הלא שלה בנשיקה אחת גדולה. ידעתי שהיא לא סתם אומרת לא, אלא שרגשות האשם אומרות לא, אבל גם אני וגם היא מתים למה שהולך פה, מתים לזה שזה יקרה, ואין סיבה שנקטע את זה ברגע הכי טוב של זה. היא החזיקה בעורף שלי, או ליפפה את ידיה מסביב לצווארי, ואני המשכתי לנשק אותה, רק לנשק אותה, להרגיש את השפתיים שחיכיתי להן במשך שבועיים, להרגיש את הבחורה שהצליחה להזיז אצלי משהו בלב. בחורה שעצם זה שידעתי שהיא בלתי מושגת, רק גרם לי לרצות אותה יותר.
"גיא…" שמעתי אותה נאנחת כשכבר היינו בחדר השינה שלה, היא שכובה על המיטה ואני מעליה, מנשק כל חלק בגופה היפה, מידי פעם מסתכל על עיניה היפות שהעירו מהאור הקטן שהשארנו בחדר. עצרתי לרגע את הלהט ועליתי בשובל של נשיקות רטובות קרוב אל ראשה, מסתכל על שתי עיניה.
"מה" לחשתי לה, מסתכל עליה, כל כך יפה, כל כך נינוחה. היא הסתכלה עליי בפרצוף עצוב ונשכה את שפתה. חייכתי אליה חיוך קטן ונישקתי שוב לשפתיה הרכות, כשאני מרגיש את ידה עוברת להרגיש בלחיי, מלטפת אותה עם האגודל שלה.
"היום אני עושה את כל העבודה," אמרתי לה כשהתנתקתי ממנה, "רק תהני." היא הנהנה אליי בחיוך קטן, חיוך שהזכיר לי לשניות נערה בת שש עשרה מאושרת, שכל כך שמחה על מה שקורה לה, והתחלתי לעשות את מה שכל כך התגעגעתי אליו. כשאתה עושה את זה עם מישהי שאתה באמת מרגיש אליה משהו, הרבה יותר ממישהי שתעביר לך את הלילה לפעם אחת, זה הולך בקלות רבה יותר וטוב יותר. לא הרגשתי שאני יכול לטעות איתה, וידעתי שהיא תשתף פעולה ולא תחשוב שאני נפלתי עליה מהירח. הקפדתי לבדוק שאני לא עושה משהו שמכאיב לה, שמציק לה, ובאופן מוזר הרגשתי שכל מה שאנחנו עושים, זה משהו שאנחנו עושים כבר שנים, כאילו הזוגיות הזו היא כבר שנים, ואני מרגיש שאני לא מסוגל לתפקד בלעדיה.
נרדמנו כמעט חצי שעה אחרי שזה נגמר, פשוט נשפכנו מעייפות. כל העניינים, כל המשחק, כל ההתנגדות ההתחלתית ואז הסקס המדהים, עייפו את שנינו. אני עוד הייתי הרוס מכל מה שעברתי במשך שבועיים בבסיס, והיא פשוט הייתה עייפה מכל מציאות החיים היומיומית. זו באמת שעה שנורמלי ללכת לישון בה. עטפתי אותה בחיבוק חזק בלילה, מרגיש אותה מתקרבת אליי יותר עם הכפיות, והרגשתי שאני יכול להישאר ככה שנים.
התעוררתי כששמעתי את הקומקום מתחיל להרתיח מים. הסתכלתי מסביב, רק אני הייתי בחדר. הוילונות היו סגורים ולכן לא ראיתי שבכלל הגיע הבוקר, אם זה בכלל בוקר. נמתחתי על המיטה, אחרי לילה כל כך טוב, שמתי בוקסר וצעדתי לכיוון הסלון. ראיתי את ליאת לבושה במדים, מכינה לעצמה קפה של בוקר.
"תכיני עוד אחד." אמרתי לה. ראיתי אותה קופצת ואז מחייכת חיוך קטן. היא צחקה והוציאה עוד כוס מהמדף למעלה ואני רק בהיתי בה, בגוף שלה שגם כשהוא מתחת למדים כל כך עושה לי את זה.
"יש מברשות שיניים חדשות בשידה שמתחת למראה אם אתה צריך." היא אמרה כשהיא מוציאה חלב מהמקרר. חייכתי ואמרתי לה שאני ממילא אסריח עכשיו מקפה, ושכשזה בטעם של משחת שיניים אז בכלל אני שונא את זה.
"איך את מגיעה לבסיס?" שאלתי כשאני מתיישב בפינת האוכל.
"היום באוטו, אני צריכה לנסוע אחרי הצבא לסטודיו של יפעת."
"וואלה? יש צילומים היום?" חייכתי אליה. היא הנהנה אליי ומזגה מים חמים אל כוסות הקפה. חייכתי וניסיתי להתעורר, לא מצליח להוציא את עצמי מלחשוב על הלילה של אתמול. כל כך מבסוט מכל מה שקרה, לא רוצה לחשוב בכלל על ההשלכות של העניין, רק מאושר שהייתי בלילה עם מי שחלמתי עליה במשך שבועיים.
"גיא," אמרה ליאת והשעינה את ידיה על השולחן, "אתה יודע שזה לא יכול להימשך נכון?" היא שאלה. חשבתי שהיא צוחקת עליי, בוקר והיא מתחילה איתי שיחות כאלה?
"בחייאת ליאת עזבי אותי עכשיו מזה, בואי נדבר על זה מאוחר יותר."
"גיא." היא אמרה בקול רציני, "אין מאוחר יותר." שיניתי הבעה ונאנחתי, עדיין מסתכל עליה. היא לקחה לגימה מהקפה שלה וחזרה להסתכל עליי, מחכה לתגובה שלי. מה היא רוצה שאני אגיד לה? שאני באמת מוכן להילחם? שאני באמת מרגיש אליה משהו, שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן? שאני באמת רוצה לגרום לזה לעבוד? היא יוצאת עם מישהו. מישהו שהוא לא אני.
"אז למה קרה מה שקרה? זה לא עשה לך כלום?"
"גיא אני לא יכולתי להתנגד לך. לא ראית איך התנהגת אתמול? לא שמת לב שאף אחד לא יכול היה לגרום לך לא לעשות את זה?"
"ליאת אני לא מסוגל לוותר עלייך." אמרתי לה, חד וחלק, כנראה שהבחורה הזו מבינה רק חד וחלק. אמנם קצת הרמתי את קולי, אבל זה היה מספיק חד וחלק. איפה תמצאו עוד בחור כמעט בן עשרים אומר את זה בכזה ביטחון?
"גיא אני מצטערת…" היא נאנחה והסתכלה על שעון היד שלה. היא פקחה את עיניי ואז העבירה את מבטה אליי, "ואני חייבת עוד כמה דקות ללכת אחרת אני אאחר, ויש מסדר בוקר ביום שני, ואין סיכוי שאני לא מגיעה בזמן. אתה רוצה שאני אאחר ואקבל עונש?"
"זה לא מזיז לי כל עוד תהיי עוד זמן איתי." אמרתי לה, כבר לא אכפת לי כמה משפטים כאלה אני אפלוט, לא אכפת לי כבר מה היא תחשוב עליי, אני לא מסוגל להגיד לה להתראות.
"גיא." היא אמרה שוב את טון הגיא שכבר שמעתי שלוש פעמים בבוקר הזה, שלוש פעמים יותר מידי. הנהנתי אליה, הלכתי במהירות לחדר שלה, ושמתי במהירות את הבגדים. שמתי את הטלפון שהיה על השידה בכיס שלי והלכתי בחזרה אליה. היא כבר עמדה עם תיק הצד שלה ועם המפתחות של הרכב בידיים ליד דלת הכניסה.
"אחרייך." אמרתי מדוכא. היא הנהנה אליי, פתחה את הדלת, נתנה לי לצאת ויצאתי אחריה. היא נעלה את הדלת והלכה לכיוון האוטו.
"איפה אני מורידה אותך?" היא שאלה כשנעמדנו מול האוטו. גיחכתי והסתכלתי עליה.
"אני מבין שאת לא זוכרת שאני גר כאן." אמרתי. היא צחקה ונעמדה מולי, נשענת על דלתות האוטו. היא הביטה בי במצב עצוב, ואני הסתכלתי עליה במבט מדוכא. מה אני אעשה עכשיו? אנשק אותה? אגיד לה לא ללכת? אגיד לה ששווה לתת לנו עוד צ'אנס? אי אפשר לעשות שום דבר מול הבחורה הזו. תוך כדי הבהייה באוויר הרגשתי את הריח שלה מתקרב אליי והיא נתנה לי נשיקה אחת עמוקה על הלחי.
"תשמור על עצמך." היא אמרה ועברה לדלת שליד הנהג. הנהנתי אליה בשקט והיא נכנסה למכונית, לא יכולה לשמוע אותי ובעיקר מתנתקת מזה שאני עומד ממש לידה. התחלתי ללכת על המדרכה לכיוון הבית, שלא נמצא רחוק ממנה אבל יש קצת בתים ללכת. הגעתי הביתה, שמתי את המפתח בדלת ונכנסתי, מריח את הריח של הבית שכל כך התגעגעתי אליו שעברתי בו רק כדי להניח ציוד ולהכניס מהר לכביסה בגדים מסריחים. עליתי לחדר, נשכב על המיטה, מביט בתקרה וחושב מה לעשות. מוקדם ממש ועוד כמה דקות אני בטוח ארדם שוב, אבל אני באמת לא מסוגל שלא לחשוב עליה.
החלטתי שאני רק רוצה לכתוב לה משהו קטן, שתבין שאני עדיין לא מוכן לוותר, אז נכנסתי לאנשי הקשר כדי לכתוב לה הודעה.
"סעמק…" התחלתי למלמל. השם של ליאת לא הופיע לי בטלפון. אחרי לי, שהיא ידידה שלי מהתיכון, הופיעה ישר ליה, בת דודה שלי. היא חייבת להיות באמצע, ככה קראתי לה, לא הייתי מקורי יותר מלכתוב ככה את השם שלה. עברתי גם להודעות, ידעתי שהיא בין ההודעות האחרונות שנשלחו. זה נעלם גם משם.
"בת זונה…" מלמלתי וקברתי את הראש בין ידיי. זה לא קורה לי.