פגישה שנייה- פרק 22

ליאת:
פתאום הם היו שלושתם בביתי, עומדים, מסתכלים אחד על השני, מעיפים מכה, ואני, עומדת ומסתכלת עליהם לרגע בשוק, ואז מנסה להפריד את העניינים. זה היה יום שבת רגיל, יום שבת שכל אחד מהם יכול היה לבלות אותו במקום אחר, לנסוע לים, לזיין בחורה, להיות עם המשפחה, לישון. ולא, הם שלושתם כאן, בודקים אם יש עוד אפשרות שמשהו יקרה, כי אף אחד מהם מסתבר לא מוותר, אבל הם יוותרו.
לאופק התקשרתי יום קודם לפני, בשישי בצהריים. לא הייתי בטוחה אם הוא יצא הביתה, אבל החלטתי שיש לי את האומץ להרים אליו טלפון. הוא היה נשמע מופתע שאני מתקשרת, ואמר שהוא בדיוק הגיע לעיר. חייכתי לעצמי באותה נקודה, הבנתי שיש השפעה מסוימת לבנאדם הזה עליי. שמחתי שהוא בבית, ואמרתי לו שאני אשמח לדבר איתו במציאות, אבל שיש ארוחה משפחתית גדולה בערב כך שאני לא יכולה לצאת בערב, אז הזמנתי אותו להיום, לצהריים. הכנתי פסטה, סלט ולחם לפני שהוא הגיע, כדי שהבית יהיה מלא בריחות טובים. אמא נתנה לי את המתכון המיוחד שלה לחלות של שבת, והחלטתי שצריך להשקיע קצת. נכנס בי דרייב מסוים להשקיע לבנאדם שאני רוצה שיחזור להיות חלק מהחיים שלי, עדיין לא ידעתי באיזה אופן.
"אהלן," אמרתי בחיוך כששתי הידיים שלי בג'ינס הבהיר שלבשתי כשהוא הגיע אל פתח ביתי. הוא חייך ואמר היי, נשען ונתן לי נשיקה קטנה על הלחי והרחתי את הריח הטוב של הבושם שלו. הוא נכנס ואמר שהוא לא ידע מה להביא, ושתי שניות אחרי זה שאל אם בישלתי כי הוא הריח את הריח בבית.
"החלטתי להשקיע קצת," צחקתי, "הרבה זמן גם לא עמדתי ובישלתי בבית של עצמי אז… הייתה לי הזדמנות."
"בשבילי?" הוא שאל והתקרב אליי, מסתכל עליי בעיניו היפות. חייכתי והסטתי את מבטי והלכתי לכיוון המטבח, לא נותנת לו להגיע לאן שהוא רצה להגיע. אני עדיין לא יודעת איפה אנחנו עומדים, אני פשוט רציתי לדבר איתו, להבין מה קורה. התחלנו בשיחה רגילה, על צבא ועל בכלל, על התוכניות לסוף השבוע. אמרתי לו שאני שמחה שהיה לו זמן לקפוץ, והוא אמר שהוא היה צריך לדחות פגישה אחרת שעברה ליותר מאוחר בערב אבל שזה שווה לו את זה. ידעתי שיש מחשבה הגיונית בזה שאני מזמינה אותו לצהריים- אין סקס צהריים, זה פחות נחמד כשיש שמש בחוץ, צריך את האווירה הלילית, הקרירה, את הרצון להתכרבל עם הבנאדם מתחת לשמיכה ולדעת שבלילה הוא לא יעזוב אותך. זה לא היה טלפון סקס, זה היה טלפון בוא נדבר, כי קצת התגעגעתי.
אחרי שאכלנו בפינת האוכל, והוא החמיא ללחמניות המיוחדות של המתכון של אמא, שאלתי אותו אם הוא הגיע עם אוטו. הוא הנהן אז אמרתי לו שאת הבירות אני אשמור במקרר ובמקום הוצאתי בקבוק של שתייה קרה ואמרתי לו לבוא אחריי לסלון. התיישבנו על הספה והמשכנו לדבר, והנושאים זרמו, ושום דבר לא קטע את השיחה.
"מישהו אמור להגיע?" הוא שאל כששמענו צלצול בדלת. הנדתי את ראשי לשלילה בצחוק ואמרתי לו שאף אחד לא דופק על הדלת הזו ביוזמתו סתם כך, שאני לא מקבלת אורחים בהפתעה בדרך כלל. הוא צחק ואמר שאלך לפתוח את הדלת, אולי אמא רצתה לבדוק שהלחמניות יצאו טוב. צחקתי והלכתי לכיוון הדלת.
"היי ליאת." אמר לי יותם. הסתכלתי עליו במבט מוזר ופערתי את עיניי. הוא הסתכל עליי ונשך את שפתו, וחיכיתי שימשיך לדבר. הפעם האחרונה שהוא היה כאן הייתה לפני חודש ומשהו, כשהוא אמר שהוא מצטער, שמה שהיה נגמר, וששם זה נגמר.
"אני רואה שאת עסוקה," הוא נאנח והעביר את מבטו אל אופק. פתחתי עוד קצת את הדלת ונעמדתי עדיין אוחזת בידית, כשהוא מסתכל על אופק. אופק קם בחיוך, העיף כמה פירורים מהג'ינס והתקרב אל הדלת. הוא לחץ ליותם את היד, מעשה שהיה נראה לי כל כך מוזר אבל כל כך מקסים. הוא לא ניסה לחבק אותי מהצד, להיות רכושני, הוא לא ניסה לעשות שום דבר כי הוא כנראה לא הבין מי עומד לו מול העיניים.
"אם אתם צריכים…" התחיל אופק לגמגם, "אני יכול להיעלם למרפסת לכמה זמן. את צריכה את זה?" הוא שאל והסתכל עליי. נאנחתי ולא ידעתי מה לענות. אני לא יודעת מה יותם רוצה, וברגע שהמבט שלי נלכד בתוך עיניו אני לא יכולה להסיר אותו ממנו. הנהנתי הנהון קטן ופניתי לאופק, אמרתי לו שזה לא יקח יותר מחמש דקות, וחבל על הזמן שהוא השקיע עד שהוא הגיע לכאן.
"מאיפה הגעת אחי?" שאל אופק אחרי שסגרתי את הדלת מאחוריי יותם. יותם צחק וגירד בראשו.
"אני גר בקצה השני של העיר, לא נורא, לקחתי את האוטו."
"קראי לי אם את צריכה משהו." צחק אופק, פתח את הדלת של המרפסת ויצא החוצה סוגר את דלת ההזזה אחריו. אני יודעת שזה מפריע לו, ואין לי מושג איך לתקן את זה. הוא לא יודע שזה יותם, הוא לא יודע שזה האקס הזה, הוא פשוט ראה בנאדם אחר בדירה שלי כרגע. ומצד יותם, הוא בטח חושב שזה חבר שלי. והשאלות יבואו בתוך שניות אחדות.
"הפרעתי באמצע צהריים זוגיים?" שאל יותם כשהוא מסתכל עליי. העברתי אליו את מבטי ושילבתי את ידיי.
"יותם מה אתה עושה פה?" נאנחתי. הוא הסתכל עליי וגירד שוב בראשו. זו התנועה שהוא עושה כשהוא לא בטוח או מהורהר, אלה הפעמים היחידות שהוא מגרד בראש.
"אני לא יודע," הוא נאנח והסתכל עליי, "דוגרי אני לא יודע."
"סתם חצית חצי עיר?"
"ליאת אני חשבתי ש…" הוא אמר ונתקע באמצע מילותיו. נאנחתי והלכתי למטבח כשאני שומעת אותו הולך אחריי. פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק של מים ומזגתי לכוס. הנחתי אותה לפניו כשאני נשענת מצד אחד של המטבח והוא מהשני, מטבח קטן, זה לא כזה רחוק.
"יותם אנחנו לא אמורים לדבר." אמרתי לו.
"ליאת את לא יוצאת לי מהמוח." הוא אמר, הפיל את הפצצה שלו. הרמתי אליו את מבטי והסתכלתי עליו, מרגישה את הלב שלי מתחיל לדפוק כל כך חזק ולא מצליח לעצור. בדיוק כשתיכננתי להגיב שמעתי צלצול בדלת. נאנחתי כשהמוח שלי מעורפל ופניתי לפתוח את הדלת, מעוצבנת, חסרת שליטה, מעופפת.
"היי." אמר לי גיא מהצד השני של הדלת. פערתי פעם שנייה היום את עיניי והסתכלתי עליו, בוחנת אותו מראש עד רגליים, "מה את חושבת? שאני לא אזכור את הכתובת של הבית שלך?"
"גיא אתה…" התחלתי להגיד כשאני רואה את המבט שלו קופא לרגע. הסתכלתי לכיוון אליו הוא הסתכל וראיתי את יותם מגיח לכיוון הסלון. נאנחתי ועמדתי צמוד לדלת, נשענת על הדלת, צופה בגיא משנה את הבעתו.
"אני מבין שהמשכת הלאה." הוא אמר מגחך לעצמו. גיחכתי לעצמי גיחוך קטן ונאנחתי.
"גיא, יותם, יותם, גיא. גיא לא המשכתי הלאה, זה יותם האקס שלי." אמרתי לו, מטיחה את זה בפניו, ומאמינה לעצמי שלא המשכתי הלאה כי שוב דבר לא חזק, כי שום דבר לא היה טוב במערכות היחסים שניהלתי בזמן האחרון, כי שום דבר לא השתווה ליותם, וכל מה שניסיתי לעשות לא עזר. וברגע האחד שאני מנסה לתקן על זה, משקיעה, נלחמת על זה, גורמים אחרים באים לשבש את זה. ראיתי את גיא לוקח כמה צעדים קדימה אל תוך הבית.
"הבנתי, אתה האקס הבן זונה שהיא בכתה בגללו הא?" הוא שאל והתקרב אליו במבט כועס. שתי שניות אחר כך הוא העיף לו אגרוף לפנים.
"גיא!" צרחתי. אני חושבת שאופק שמע את הצרחה שלי והגיע מהמרפסת. הוא עמד והתבונן כמוני במה שהלך בסלון. התקרבתי לשניהם וניסיתי להעיף את גיא מיותם אבל יותם כבר קם מהר והעיף לו אגרוף בדיוק ליד העין. יופי, אני אחזיר שני חיילים עם פצעים לצהל. כל הכבוד ליאת.
"תפסיקו!" צרחתי. אופק לא נשאר שאנן, וניסה להפריד בין שני הבנים, וראיתי שגם הוא חוטף בוקס קטן בבטן, בוקס שכל כך לא מגיע לו, לא מגיע לאף אחד מהם שום דבר. אחת המכות שהעיף גיא ליותם, כשהיה מרותק לליד הדלת, העיפה שלוש תמונות ממוסגרות שעמדו על השידה אל הרצפה. קול של ניפוץ היה עכשיו בחדר.
"אתם מרוצים?! תגידו לי אתם מרוצים?!" צרחתי עליהם. השתרר שקט בבית, אני הלכתי לכיוון הדלת, הרמתי את שלוש המסגרות השבורות ואת התמונות ושמתי לב בזווית העין שאחד מהם לוקח צעד קדימה.
"שאף אחד מכם לא יזוז, בבקשה, אל תתקרבו אליי." אמרתי להם, כל כך כועסת, מרגישה את הדמעות מגיעות אל לחיי, שורפות לי את הלחיים. קמתי אליהם, מסתכלת עליהם, כשעיניי נוצצות, כשהדמעות לא מפסיקות להכות בפניי. לקחתי צעד לכיוון הדלת ופתחתי אותה, מחזיקה את שלוש התמונות קרוב אל הבטן שלי עם יד ימין.
"בבקשה לכו." אמרתי להם. הסתכלתי על שלושתם, לבושים כל כך שונה, נראים כל כך שונה, מתנהגים כל כך שונה. יותם שוב הרים את ידו כדי לגרד בראש, אופק השתעל כנראה מהמכה שספג, וגיא רק הסתכל עליי. הסתכלתי ישר על עיניו, מנסה להעביר לו את המסר שאני לא רוצה לראות אותו, שבאמת, הכל קרה בגללו. יותם היה הראשון להתחיל ולצעוד, הוא עצר לידי, לחש לי שהוא מצטער ויצא מהבית.
"יש סיבה לזה שמחקתי את המספר שלי מהטלפון שלך, יש סיבה לזה שלא רציתי שנמשיך לדבר, ועכשיו רק הוכחת את זה. אני לא יודעת מה להגיד כדי לבקש את זה עוד, אבל אל תיצור קשר ואל תגיע לפה. הבנת אותי?" פניתי לגיא והסתכלתי עליו, מודעת לזה שאופק מקשיב לכל, בוחן את מעשיי. גיא הרכין את ראשו ותחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו. הוא לא היה כזה, כשכל מה שקרה קרה, הוא היה כל כך רגוע, הוא היה כל כך אמיתי, ושום דבר לא הרס כלום. חיינו את יום הדייט האחד שלנו בצורה הכי מדהימה שיכולנו, שום דבר לא הפריע, לא פחדנו מכלום. באיזה קטע הוא מפוצץ לאקס שלי את הפרצוף?
"יש לך את המספר שלי," הוא נאנח, "תרימי טלפון אם תרצי לדעת למה הגעתי לפה." הוא אמר, עקף אותי מצד ימין, השאיר אותי נאנחת ועוצמת עיניים והוא יצא מהבית, סוגר את הדלת אחריו. נשארתי עומדת, מרגישה את המבט של אופק מסתכל עליי, על גבי, ונאנחתי. הלכתי בשקט לכיוון שולחן האוכל והנחתי עליו את התמונות והבאתי מצד המטבח מטאטא ויאה.
"את רוצה שאני אלך?" שאל אותי אופק. נאנחתי והעברתי אליו את מבטי, הוא נשען על שתי ברכיו כשהוא יושב על הספה והסתכל עליי, בחיוך קטן. עצרתי את מעשיי ועברתי לשבת לידו, משלבת את רגליי. הסתכלתי אל החלל הריק, שמעתי שוב את הצעקות וקול הניפוץ במוח שלי. אופק הספיק להישען בינתיים על הספה, ואני העברתי את רגליי מעל רגליו וחיבקתי אותו מהצד, חיבוק כשראשי בשקע הכתף שלו, ואני מחבקת מהצד את בטנו. הוא ליטף עם יד שמאל שלו את גבי, עלה וירד, מרגיע אותי, ואני סירבתי להמשיך לבכות. לא מבינה איך הגעתי למצב הזה, לא מבינה מה כל אחד מהם רצה, אבל מספיק מסובך לי. אני צריכה חיבוק של אמא.
"הוא עבריין או משהו הגיא הזה?" הוא שאל. גיחכתי, העליתי שוב את החיוך הקטן על הפנים והמשכתי להיות שקועה בתוך חיבוקו של אופק.
"לא ממש לא," צחקתי, "זה מישהו שיצאתי איתו."
"בתקופה האחרונה?" הוא שאל.
"כן." נאנחתי בשקט.
"והשני?" הוא המשיך להתעניין. אמרתי לו שזה האקס שלי, יותם. הוא נאנח אנחה קטנה והבין את כל הסיפור, הבין שהאחד קינא בשני, שקינא גם, ושכולם כנראה רוצים אותי. דבר שגם אני הבנתי מהסיבה שהם הגיעו לכאן. אם משהו רציני מזה היה קורה, הם היו מספרים ברגע שזה היה קורה.
"את מבוקשת הא?" הוא צחק. הרמתי אליו את מבטי, ניגבתי כמה דמעות אחרונות והנדתי את ראשי לשלילה.
"ממש לא, פשוט לא יודעת באמת איך להתגבר על פרידה." נאנחתי. הוא הנהן אליי והעביר את ידו ממני. הורדתי את רגליי וחזרתי שוב להתיישב בישיבה מזרחית, מרגישה שמשהו קורה. מה אמרתי?
"ליאת אני…" "אופק אני…" אמרנו שנינו יחד. צחקתי והשפלתי את מבטי.
"אני מצטערת, זה מה שאני רוצה להגיד. אני לא ידעתי שזה מה שיקרה, תיכננתי את זה אחרת לגמרי בראש שלי."
"איך תכננת את הפגישה השנייה שלנו?" הוא התעניין.
"רגועה יותר, כמו שהייתה בהתחלה, אמיתית, כנה, ביתית. כשהחברה טובה אז לא משנה מה עושים." אמרתי לו.
"את יודעת איפה אני עומד," הוא אמר אחרי שתיקה, "את יודעת מה אני רוצה. אני לא צריך פגישה מושלמת, אבל אני גם לא צריך את הבלאגן הזה. בואי נגיד ככה שהבטן שלי עדיין לא במצב הכי טוב…" הוא גיחך.
"כן מצטערת על זה." נאנחתי והעברתי אליו את מבטי.
"אבל אני מחכה לעוד שלושה שבועות כשנתראה עוד פעם, מבטיח להיות כאן כמה שעות אחרי שאגיע הביתה, כדי שלא אתמהמה ואסתכן בזה ששוב מישהו ירצה איתך שיחה כל כך גורלית. את חשובה לי, אני חושב שאת יודעת את זה, ואני רוצה לראות אותנו יחד. הלב שלי לא הפסיק לדפוק אחרי השיחה שלנו אתמול כשהתקשרת וקבעת, זה שימח לי את כל השבועות שהייתי בהן בצבא. אני פשוט רוצה שתפתרי את מה שקרה פה עכשיו, כי זה עוד ישב עלייך הרבה זמן. אני לא צריך שתגיעי אליי עם מצברים עמוקים כי את תיפגעי, ואני לא רוצה בזה. תחשבי על עצמך קודם כל, ואם את צריכה ריחוק מהכל אני אבין. אני פשוט אחכה לטלפון הבא שלך, בסדר?"
"לא תנשק אותי אחרי המילים האלה?" אמרתי והסתכלתי למקום לא מוסבר בחלל האוויר. קלטתי את מבטו מסתובב אליי ומחייך חיוך קטן, ואז מרכין את הראש.
"אני לא חושב שאני יכול, את במצב כל כך קשה כרגע, אני אנצל את זה." הפניתי אליו את מבטי והסתכלתי עליו, קולטת את עיניו מסתכלות עליי, חודרות אל תוך עיניי, ומנסות להרגיע אותי, "אבל אני רוצה, מאוד רוצה." הוא אמר כשעיניי כבר מסתכלות על עיניו.
"בוא, אני אלווה אותך לדלת." אמרתי לו והרכנתי את ראשי. הוא הנהן וקם אחריי, והלך איתי לכיוון הדלת, בדיוק כמה צעדים קטנים, אבל שהרגישו ארוכים כל כך, מסובכים כל כך, טעונים כל כך. פתחתי את הדלת בשקט והוא יצא לכיוון חדר המדרגות והסתכל עליי.
"לפני שאני אשכח, הבאתי לך משהו," הוא אמר והוציא מהכיס הפנימי של הג'קט שלו קופסא קטנה, "אמרתי לך שלא ידעתי מה להביא, ולא ידעתי אם בכלל אני אוציא את הקופסא הזו. זה בשבילך ממני."
"אופק תודה על הכל." אמרתי לו והסתכלתי עליו. הוא הנהן אליי ופתח את ידיו. התקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק, מחזיקה בעורף שלו, יודעת שזה יגרום לו לרצות לנשק אותי אבל לא מוכנה כרגע לעשות שום דבר. פעם אחת תחסכי מעצמך את הטעויות. התרחקתי ממנו כשהתנתקנו, הוא סובב את גבו וראיתי אותו יורד את המדרגות למטה. נכנסתי הביתה, סוגרת את הדלת, שמתי את הקופסא על השולחן בסלון, ניקיתי במהירות את השברים וזרקתי לפח, החלפתי חולצה ולקחתי טלפון ומפתחות. כל מה שרציתי, זה את הבית של ההורים.