פגישה שנייה- פרק 23

ליאת:
בנסיעה לשם הכל מרגיש אחרת, זה כאילו אתה שובר כללים ושובר מוסכמות, זה הלחץ הבלתי מוסבר שאתה לא מצליח לפענח אבל שאתה יודע שהוא נכון, כי בחרת, כי החלטת, כי אתה הולך להתעמת עם המסלול שהחלטת ללכת בו. וזה לא קל, לא קל לדעת שאתה שם סוף לכל הדברים שבצד, כי אתה מרגיש שפגעת בבנאדם האחד שלא פגע בך, שלאורך כל הדרך דיבר איתך הכי ברצינות, והכי נכון, ורצה בטובתך, שלא התעלק, לא בא וחזר, והלך, ולא העלה לי דמעות של עצב שלא הצליחו להימחות.
"שלום." פתחתי את החלון הצדדי לחייל שעמד בכניסה. הוא הסתכל עליי בחיוך קצר ואמר שהקדמתי את שעות הביקורים.
"לא ידעתי להעריך כמה זמן ייקח לי להגיע, לחנות בחוץ? מחוץ לבסיס? אין… אין לי בעיה לחכות." אמרתי בגמגום. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי אפילו אם יכניסו אותי. אני לא סגורה איך זה הולך כאן בבסיס. ידעתי שזה יום שבת והגיוני שהורים מבקרים את הבנים שלהם, אבל לא ידעתי בדיוק איך ומתי, וכמה הבסיס הזה מסווג שלא נותנים בו להיכנס בכלל.
"את חיילת תגידי לי?" הוא שאל אותי. אמרתי לו שכן, שאני משרתת בלשכות גיוס. הוא ביקש לראות חוגר. כשמישהו עומד בכניסה לבסיס אז די ברור שאני צריכה להראות לו כל תעודה מזהה שיש לי, שלא יחשוד בי, הכל בסדר.
"תראי מה נעשה, תתקדמי עם האוטו כאן עד לכניסה, עד לחצץ. אני לא יכול להכניס אותך בינתיים יותר מזה לבסיס, שבי פה איתנו בש"ג עד שאני אדע מה קורה, בסדר?"
"בטח." חייכתי אליו. הוא נתן שתי דפיקות בחיוך על האוטו, ונסעתי קצת אל החצץ. החניתי את האוטו כמה שניות אחרי זה, הוצאתי משקפי שמש והתקדמתי אליהם. לפחות באתי לבושה בסדר לבסיס, בג'ינס ארוך, שלא יחשבו שאני פרובוקטיבית.
הלכתי לשבת איתם בכניסה לבסיס המוזר הזה, רובו היה נראה שעומד ככה כבר כמה שנים טובות, לא הבסיס הכי חדש שיש לצה"ל להציע. הם שאלו אותי למי הגעתי, ואמרתי להם, ואז הם חייכו והחליפו בין שניהם מבטים. הבנתי שהם מכירים אותו. ידעתי שבטח לא רק מחזור הגיוס שלו משרת כאן כרגע, אז הצחיק אותי שנפלתי דווקא על חברים שהתגייסו איתו. הם אמרו שהם לא ידעו שיש לו חברה.
"אני לא חברה שלו." אמרתי בחיוך. זה שדיבר איתי והכניס אותי לכאן הסתכל עליי במבט משועשע. הוא ביקש לדעת את הסיפור, אז אמרתי לו שאנחנו עדיין לא יחד.
"וכבר נסעת עד לכאן בשביל לראות אותו? זו השקעה שמתאימה למישהי שהיא חברה של מישהו, בהתחשב גם בזה שהיא תראה את החברים שלו ליחידה וכל השטויות, דברים שאולי הוא חוסך ממי שהוא איתה בבית."
"למה? סודות של חדרי חדרים יכולים להתגלות?" צחקתי.
"פה בבסיס כולם מתנהגים אחרת, לפעמים ערכים של הבית הולכים, כולם אגואיסטים, סובלים ביחד אבל דואגים לתחת של עצמם. לא מתנדבים פה לכלום, סופרים את הזמן לאחור…"
"גם הוא כזה?" שאלתי מתעניינת. הוא ענה לרגע למכשיר הקשר שהיה איתו ואז חזר והסתכל עליי. בינתיים החבר שהיה איתו הכניס מכונית לבסיס, מכונית שהייתה נראית מכונית צבאית. אני מקווה שאני לא עוברת על חוקים כשאני יושבת איתם כאן, אני לא יודעת איך זה הולך בבסיסים הסגורים.
"יש פעמים ויש פעמים, אבל לא מהשבוזים ביותר, את יכולה להיות רגועה."
"מה איתך? מאיפה אתה בארץ?" התעניינתי.
"מהקריות, צפונה צפונה."
"ואתה נוסע עד כאן בכל שבועיים? לא קשה ממש?"
"את יודעת," הוא חייך, "לא ממש בחרתי את העניין. רציתי קרבי, לא רציתי גולני."
"יש סיבה?" המשכתי להתעניין. עוד לא ידעתי את השם שלו וידעתי עליו דברים אחרים.
"לא עברתי גיבוש לפני הגיוס, גיבוש צנחנים." הוא אמר. מחקתי מיד את הגיוס שלי. צנחנים… שמעתי אותו ממשיך לדבר, אבל לרגעים לא הייתי בפוקוס, מסתכלת על דברים אחרים, בוהה בדברים אחרים, חושבת על השבועות האחרונים, על שיחת הטלפון שהתקשרתי אליו בארבע בבוקר כדי להבין מה הוא רצה כשהוא הגיע אליי, וכמה השיחה הייתה מבולבלת, קודם כל כי זה היה ארבע בבוקר, ואחר כך כי פשוט הוא לא ידע להגיד מה הביא אותו להיעמד בפתח ביתי.
"חמודה את איתי?" שמעתי אותו אומר. הרמתי אליו את מבטי ואז גירדתי לרגע בראשי.
"סליחה, גרמת לי לחשוב על משהו אחר, מה אמרת?" הוא חייך חיוך קטן וגיחך, אמר שזה כבר לא משנה, וביקש שאספר על עצמי, על מה שאני עושה בלשכות גיוס. שיחה צבאית, כי לחיילים תמיד הכי קל לדבר על הצבא ועל מה שהם עושים בצבא.
"כל החברים שלכם נכנסים לאכול, באנו להחליף אתכם." שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וראיתי שני חיילים גדולים יותר, נראים במחזור גיוס אחר. הם הסתכלו עליי, אחד מהם חייך, כנראה שכשהם רואים בחורה אחרי שבועיים בצבא זה תמיד מעלה חיוך. הם שאלו מי אני, את האחד שדיבר איתי, והוא אמר שבאתי לפגוש אחד מהחברים שלהם לפלוגה ופשוט הקדמתי את מועד הביקורים והוא לא רצה לייבש אותי באוטו.
"קיבלת על זה אישור גבר?" הוא שאל, מתמקם בעמדת הכניסה על הכיסא. השני הניד את ראשו לשלילה.
"יכולים לתת לך בראש על זה, אבל בשביל בחורה כזו יפה… צה"ל יסלח." הוא אמר וקרץ אליי. חייכתי והסמקתי, חיילים חרמנים. שאלתי את זה שדיברתי איתו מה לעשות עכשיו, והוא אמר שאני יכולה להתקדם עם האוטו לעבר חנייה מסודרת שיש בבסיס לביקורים ועניינים. הוא הדריך איך לנסוע, אחר כך אמר שאני צריכה להתקדם לכיוון איפה שכתוב משרדים, שאמור לשבת שם מישהו, להציג את עצמי ולהגיד את מי באתי לבקר שיהיה מבוקר מי נכנס לבסיס, ואז משם ידריכו אותי לאן ללכת. לא האמנתי שככה בחרתי לבלות את השבת שלי, בבסיס בחור בארץ, אבל הייתי חייבת לנסות להשקיע, בשבילו.
במשרדים ביקשו ממני תעודה מזהה, הראיתי חוגר, ביקשו לשמוע את מי באתי לבקר. ראיתי כמה חיילות מסתובבות בבסיס, כנראה משקיות ת"ש של הגולנצ'יקים, אמרו לי שהפלוגה הספציפית הזו נכנסת לארוחת צהריים ואז משוחררת לשעתיים חופשיות, ושם אוכל לתפוס אותו. שאלתי אותם איפה לחכות, והם אמרו בחיוך שיש צלייה ליד איזור חדר האוכל וששם יש מסדר, ואחריו משחררים ביום שבת, שאפשר לחכות שם. שאלתי אותם אם יש דבר שאסור לי לעשות בבסיס כשאני מחכה, והם אמרו שעליי לא חלים חוקים מעבר ללא לעשן במקומות סגורים כך שזה לא נוגע אליי, ושלא אצלם שום דבר מהבסיס. הנהנתי אליהם, אמרתי תודה רבה בחיוך, הם באמת היו מקסימים, והתקדמתי לאן שהייתי צריכה. שנייה לפני שיצאתי הם קראו לי לחזור רגע, ואמרו לי שאם באתי לבקר מישהו, שאדע שיש את עניין השילוב הראוי בצה"ל, ושפה בבסיס זה תקף, אז את כל הדברים שאסור לעשות בין בן לבת, חל גם עליי.
"גם חיבוק?" שאלתי אותם והרכנתי את ראשי. הוא הנהן אליי אבל אז קרא לי להיכנס ואמר לי בסוד, שאם אני אתנהג כאילו אני אחותו, אז אולי יתנו לי, אבל שבאופן כללי אסור שזה יקרה, שלא אנשק אותו בציבור, שפה אדע שאני והוא נסתבך. חייכתי אליו חיוך קטן, ופניתי לעבר המקום שהוא אמר לי להיות בו.
כשראיתי אותו יוצא יחד עם הפלוגה שלו ונעמד בח', הוא לא הבחין בי עדיין, הייתי קצת רחוקה מהם. ישבתי על ספסל בצלייה והבחנתי בחיילים האלה, שמשרתים כבר המון זמן ועדיין עובדים קשה וסוגרים המון. שמעתי את המפקד צורח קצת, אותם עונים, פותחים שעונים ומשתחררים להפסקה. ראיתי כל אחד מהם פונה לכיוון אחר אחרי הסדר שהיה ביניהם, וקמתי ממקומי. התקדמתי לכיוון שראיתי אותו הולך אליו, באופן מפתיע הוא התקדם לכיוון שלי אבל עדיין לא הבחין בי. ראיתי כמה חיילים מעיפים את המבט ומסתכלים בחיוך קצר, ואני חייכתי אליהם והמשכתי אליו.
"אופק!" קראתי כשכבר הייתי ממש קרובה אליו, הוא עוד דיבר עם חבר שעמד לידו. הוא הרים את מבטו, ואז קלט את עיניי. הוא נעצר לרגע, וחברו עצר צעד אחד לפניו. ראיתי שהחבר מפנה גם אליי את מבטו וצוחק צחוק קטן. עכשיו כבר הייתי ממש קרובה אליהם.
"היי," הוא אמר נבוך, "אותך לא ציפיתי לראות כאן, איך ידעת שאני פה?" הוא שאל צוחק, מסתכל עליי בחיוך גדול. ראיתי את החבר מסתכל עלינו בחיוך, העברתי אליו לרגע את מבטי, הצגתי את עצמי כדי שלא ירגיש לא קשור וחזרתי להסתכל על אופק.
"גבר אני הולך לתפוס שינה, כי להבדיל ממך אין לי ביקורים היום. תהנו, שמח שבאת לעודד כאן את הילד." הוא אמר בחיוך, טפח לו על השכם והלך מאיתנו. לפני שאופק התחיל להגיב, אמרתי לו ששאלתי חברה, ששאלה את בת הדודה שלו, איפה הוא משרת בדיוק, ונסעתי. שזה לא בסיס כל כך שמור, אפשר לדעת לאן נוסעים, גם הבת דודה ממש עזרה בכיוון כי מסתבר שהיא כבר הייתה כאן, באמת יש להם קשר טוב.
"יש לך ביקורים חשובים לשעתיים הפסקה שיש לך ואני מפריעה או שיש לנו זמן לשבת לדבר?"
"נסעת עד לכאן בשבילי, נראה לך שגם אם מישהו עוד היה מגיע לא הייתי מפנה זמן? אבל לא, אמרתי להם שאין סיבה שהם ייסעו עד לכאן כי אני יודע שבשבילם זה מסע, אז זה רק אני ואת."
"אני יכולה להגיד משהו לפני שאנחנו הולכים ומתיישבים? כדי להרגיש טוב כבר על ההתחלה?"
"בטח, דברי." הוא אמר והסתכל עמוק אל תוך עיניי.
"אני מצטערת, אני באמת מצטערת, על כל מה שהיה בחודש האחרון, על היום הזה שחטפת בוקס בבטן בגללי. מבחינתי החלטתי, ועצם זה שאני נסעתי עד לכאן, יכול להסביר לך את הבחירה שלי," אמרתי וראיתי את קצוות פיו מתעגלות כלפי מעלה, "אז הכדור בידיים שלך. אם תבחר להגיד לי כמו אחרי הפגישה הראשונה שלנו, שאתה לא יכול להיכנס עכשיו לקשר בגלל היציאות, בגלל חוסר הזמן, אני אבין, אני אקבל זה בדיוק כמו שקיבלתי את זה אז. אבל אם יש לך זמן ואתה עדיין רוצה, אני בעד." אמרתי לו בחיוך והסתכלתי עליו, די קרובה אליו אבל לא מסכנת שום קו אדום, "ותודה עליה, היא מדהימה." אמרתי והוצאתי מצווארי את השרשרת שהייתה בקופסא שאופק הביא שכבר הספקתי כל כך לאהוב ולענוד על צווארי.
"את יודעת…" הוא נאנח אחרי כמה שניות, "יש כמה קווים אדומים פה בבסיס, ובכלל בצבא."
"נכון." אמרתי לו והמשכתי להסתכל עליו.
"אבל אני חייב להגיד לך, שאם זה לא היה, שום דבר לא היה חוסם אותי כרגע מלנשק אותך."
"אז מה זה אומר?" שאלתי בחיוך והסתכלתי עליו, נושכת את שפתי.
"שמנסים," הוא אמר לי בחיוך, "מנסים כי אני רוצה לגרום לזה לקרות ולהצליח."