פגישה שנייה- פרק 28

ליאת:
באמצע השבוע, כשאף אחד לא אמור לצוץ פתאום, כל אחד תקוע בצבא ואני יכולה לנקות קצת את המוח, לעכל את כל מה שקרה ולעשות חושבים, קפצתי להורים, בית לידי. הייתי חייבת שיחה טובה עם אמא. זה לא שאני לא יכולה לדבר עם אבא, אבל אמא הייתה כל כך ערה לכל מה שקרה עם יותם, ותמיד כל כך רצתה בטובתינו. היא תמיד אהבה אותו, לכן ידעתי שהיא תוכל לתת לי את התשובות שרק אימהות יודעות לתת. זה כמו הפעם שקפצתי אליהם אחרי ששלושתם היו אצלי בבית, וישנתי בבית שם, במיטה שעדיין תמיד מוכנה שאחזור אליה. הייתי צריכה את הבית, הייתי צריכה שמישהו ירגיע אותי מכל מה שקשה.
היא התחילה בלשאול איך בצבא, ואמרתי לה שזה הדבר האחרון שאני חושבת עליו, שהעבודה בסדר, המפקדים לא מתנהגים רע, התנאים קלים כי זה יומיות, וששאר הדברים הם חסויים כי אני לא יכולה לדבר על אף ילד שאני נפגשת איתו שם.
"אז מה מציק לך מתוקה?" היא שאלה בנינוחות.
"את הרי יודעת מה מציק לי," חייכתי אליה, "הנושא הרגיל."
"חשבתי שזה נפתר." היא אמרה. באיזשהו אופן זה נפתר. כל הבעיות שהיו באותו יום שבאתי אליהם, חצי בוכה, חצי רועדת, כל כך בשוק מכל מה שהלך בדירה שלי, מהתמונות שהתנפצו, מהרעש, מהבוקס, מהצעקה שלי. זה נפתר. כל הדרמה שהייתה שם נפתרה. אבל האנשים לא הפסיקו לצוץ- זה לא שהמוח שלי נקי מהמחשבות. יוצא לי לקום בבוקר ולחשוב שאני מקווה שטוב לגיא בבסיס, לעבור את היום ופתאום לחשוב אם אופק יוצא עם מישהי חדשה, לשאול את עצמי שוב ושוב מה גרם ליותם לבוא ולדבר ואז לשתוק, להפסיק לענות על שאלות, להשאיר אותי בסימן שאלה כל כך גדול גם אחרי השיחה האחרונה שלנו, ואז לחזור ולהבין שכרגע אני עם מישהו, וזה לא משהו שהוא חד פעמי, כי יש משהו נורא נכון במה שקורה לי עם צור.
"מעצבן שכל החיים שלנו מסתובבים סביב זה, הא?" היא צחקה. נאנחתי ואמרתי לה שהיא אפילו לא יודעת כמה המשפט שלה נכון. היא ביקשה שאני אספר לה על הדברים שהכי מציקים עכשיו, שאולי נוכל למצוא פיתרון לבעיה על ידי לדבר על כל אחד בנפרד. אז התחלתי לספר לה על השיחה האחרונה שלי עם גיא.
"והוא לא ניסה לעשות שום דבר?" היא שאלה ושתתה מהקפה שהיה מולה. הנדתי את ראשי לשלילה. אני זוכרת כמה אותי זה הפתיע שהוא לא ניסה לעשות שום דבר. גיא לא היה ככה, זה לא שהוא יכול היה להתאפק מלעשות משהו בפעמים האחרונות, זה לא מנע ממנו לסבך לי קשר אחד. היא שאלה אותי למה הוא לא יוצא מהמחשבות שלי, ואמרתי לה שהיה שם משהו שפשוט אי אפשר להסביר, שיש כימיה שאי אפשר להסביר. מאותה פגישה שהייתה לנו, הפגישה היחידה שהייתה אמורה להיות, שלא הייתה אמורה בכלל להמשיך, פגישה שבה לזמן לא היה חשיבות, שכל מה שיכולנו לעשות בה, זה פשוט כיף.
"זה כאילו חיית ליום אחד בסרט מושלם, ביום שאין לו חוקים, אבל זו לא המציאות, מה שהלך בה זה לא המציאות. זה לא שתוכלו להבדיל את היום הזה משאר הימים, וברור היה שאם רק תתקרבו יותר ויותר, תיקשרו יותר ויותר. אני לא מאשימה אותו שהוא לא יכול היה להתרחק ממך," היא צחקה וחייכתי, "אבל יש היגיון בזה שהוא לא יוצא לך מהמוח. הרי כל מה שקרה התחיל גם לא כשידוך, היה לו את האומץ לבוא אלייך, לדבר איתך, להיות הכי אמיתי בלהגיד 'פשוט בא לי לדבר', הוא לא חיפש משפט קלישאתי כדי להתחיל איתך." היא אמרה. כן, היא יודעת הכל. עליו גם דיברתי בסוג של חולמנות בהתחלה, כי הרגשתי כל כך מוחמאת. מאז הפרידה מיותם, יכולתי להיענות לבקשות האלה, לא הייתי צריכה לחסום אותן ב'יש לי חבר'.
"ומה את אומרת לעצמך עכשיו כדי להוציא אותו מהמחשבות?"
"אני אומרת שאני נמצאת עכשיו במשהו שגורם לי להרגיש מאושרת."
"ואת באמת מאושרת?" היא שאלה בחיוך ונשענה על כיסאה.
"כן, אני באמת מאושרת," הרמתי את חיוכי והסתכלתי עליה, "אפילו לא הייתי צריכה להסס. את יודעת מה זה כשבנאדם שהיה נמצא מתחת לאף שלך כל הזמן, פתאום יוזם משהו חדש, ובאיזה התרגשות הייתי כשהוא רק התקרב? קשה לי להסביר את זה, אבל טוב לי מכל שנייה שהוא מנצל כדי לכתוב. תמיד שמעתי על זה מהצד השני, ממנו שאומר שהוא דואג לחזק את מערכת היחסים שהוא נמצא בה, ולא קינאתי, אלא אמרתי שאני רוצה שגם אליי יתייחסו ככה. והנה אני מקבלת את זה. אני באמת מחכה לפעם הבאה שהוא ייצא החוצה."
"אבל?" היא שאלה. הסתכלתי עליה ונאנחתי, יודעת שלמשפט שלי יש אבל. 'אבל' שלא אומר שצריך לסיים את הקשר, אלא 'אבל' שפשוט אומר שיש משהו לא סגור שלא נותן לי להתחייב אליו באופן מלא.
"ליאת אני שכחתי לספר לך משהו." אמרה לי אמא. הסתכלתי עליה ושתיתי גם אני מכוס הקפה שהייתה מולי. היא נאנחה והסתכלה עליי בחיוך קטן.
"אני פגשתי את יותם כמה ימים לפני שהוא הופיע אצלך בבית," היא אמרה וגרמה לי להסתכל עליה מופתעת, "נפגשנו בסופר, הוא היה על מדים, בדיוק חזר מהצבא. אני עשיתי את הקניות לשישי. הופתעתי לראות אותו שם, למרות שזה היה סופר שלא קרוב כל כך אלינו, יותר אליו. בכל מקרה דיברנו קצת, הוא עזר לי לסחוב את הדברים לאוטו, הסעתי אותו הביתה, לא רציתי שייסבך באוטובוסים."
"דיברתם עליי?" שאלתי אותה.
"בין היתר." היא אמרה, "תראי, זה לא היה כל כך רציני, אני פשוט חושבת שזה השפיע עליו קצת. אני לא נותנת לעצמי את הקרדיט על שבגללי הוא הגיע אלייך הביתה, אבל יכול להיות שהחזרה שלו לחיים שלך הייתה בגלל השיחה הזו. את יודעת כמה אכפת לי ממנו…"
"אני לא מבינה," אמרתי לה, "מה היה שם, מה אמרת?" נאנחתי.
"שלא יכולתי לכעוס עליו," היא נאנחה, "שהייתי צריכה לכעוס עליו אחרי הפרידה שלכם, ולא הייתי מסוגלת. הייתי רואה אותך בוכה ובצדק, כואב לי עלייך כי פרידה זה תמיד דבר נורא, אבל לא יכולתי לשנוא אותו. הוא הפך לחלק כל כך מרכזי במשפחה הזו, תמיד התנהג כל כך יפה, כיבד אותי, כיבד את אבא, לא ניסה לעשות שטויות. הוא מגיע ממשפחה טובה, רואים את זה בחינוך שלו. אמרתי לו שפשוט גם לי היה קשה בפרידה שלכם."
"וזהו?" שאלתי אותה. היא הנידה את ראשה לשלילה.
"הוא התעניין באיזה מצב היית אחרי הפרידה, אמרתי שלא היית במצב משהו, לא פירטתי מעבר לזה."
"אז הוא הגיע אליי כי הוא ריחם עלי? זה מה שאת רוצה להגיד?" אמרתי והרגשתי את הפגיעה הכואבת.
"ממש לא, מתוקה זה ממש לא ככה. אני פשוט חושבת שכמו שאמרת לי, שהוא הגיע אלייך ולא ידע להגיד למה הוא שם, או כשדיברתם ועדיין לא היו לו תשובות, היה כי אצלו הכל צף מחדש, גם בגללי. אני רק רוצה לבקש ממך שתדברי איתו, שאת תניעי את השיחה, לא תעמדי ותחכי שהוא יפתח את הפה כי מספיק קשה לו. אני חושבת שעכשיו, להבדיל מאחרי הפרידה שלכם, הוא זה שקשה לו להמשיך הלאה. לא את."
"ואת חושבת שזה ה'אבל' שאני לא מסוגלת להבין מה הוא בקשר לקשר עם צור?" נאנחתי.
"במאה אחוז."
התיישבתי מולה שותקת. אני לא יודעת בכלל מתי הוא בבית, לא יודעת בכלל מתי יש לו זמן לדבר. אבל אני מבינה אותה. אני תמיד ידעתי על הקשר הטוב שלהם, הייתי הולכת לרגע לענות לאיזה טלפון שהיה קוטע אותי לדוגמא בארוחות שישי, והוא היה יושב שם כל כך בנחת, מדבר עם אמא שלי, מרגיש חופשי להתייעץ על דברים שמציקים לו. הבנתי גם למה היא הסתירה את זה, בשביל מה להעלות מחדש את הנושא שכבר מזמן היה אמור להיות היה ועבר?
"אמא, את מתגעגעת לזמן שהייתי בו בבית?" שאלתי אותה. היא נאנחה והסלכה עליי. היא התקרבה קצת עם גופה וקלטתי את עיניה החמות. היא נאנחה ואמרה שהיא חושבת המון על התקופה שבה היא יכלה לטפל בי כל הזמן, להשגיח עליי כל הזמן, אבל כמה היא הבינה שאני לא ילדה שצריכה השגחה תמידית, שאני עצמאית הרבה יותר, וכמה היא הבינה, יחד עם אבא, שצריך לתת לי את העצמאות שלי, ואם יש לה את האמצעים לכך, אז למה לא? אבל שעוברים לפעמים ימים שהיא חושבת שהייתה רוצה שעוד מישהו בוגר יחיה כאן בבית, שלפעמים בודד לה להרגיש בבית שבו הילדה הבכורה כבר הלכה, והיא לא אחרי צבא, ולא אחרי אוניברסיטה, ולא גרה בדירת שותפים, אלא כולה נמצאת בבית ליד, אבל מנהלת חיים כל כך עצמאיים.
"והקטנים? גם הם מתגעגעים?"
"הם מאוד עסוקים בלעשות כל מיני דברים, וזה לא שאת לא מגיעה לבקר, את באה כל זמן שאת יכולה, אבל אני חושבת שהם התרגלו לבית במתכונת הזו. זה כאילו את האחות הגדולה שבאה לבקר לעיתים, והם כן קרובים אלייך, פשוט לא כמו אם היית גרה כאן."
"אולי אנחנו צריכים משהו משפחתי שהוא רק שלנו? קצת להיות עוד יחד? גם אם הייתי בבית, והייתי חוזרת כל יום אחרי היומיות, זה לא באמת להיות בבית. בסופי השבוע אני מגיעה לכאן, אני משתדלת, אני באמת משתדלת…" נאנחתי. כואב להרגיש שאתה לא חלק מהמשפחה שלך.
"אני יודעת מתוקה, אל תאכלי לעצמך את המוח על זה. יש לך צבא, ויש לך עבודה שאת נהנית לעשות, יש לך כל כך הרבה תחומי עניין, כל כך הרבה מה לעשות ביומיום. התבגרת לי מהר, אני משלימה עם זה, אני מבינה את זה, אבל זה לא שהתנתקת לגמרי. אני כל כך מודה לך על כל פרט שאת בוחרת לשתף אותי בו, הרי איזה עוד אמא תדע בדיוק איך הבחור ההוא התחיל עם הבת שלה בבר? מותק זו רק את… ואני באמת, אני כל כך אוהבת אותך."
"אני גם אוהבת אותך, המון." אמרתי בחיוך. היא חייכה אליי והחזיקה בשתי ידיי. זה הרוגע הזה שרק עם אמא אתה מרגיש, רק עם מישהו שהוא הכי קרוב אלייך, הכי מבין אותך, הכי מרגיש אותך. שמעתי את הדלת נפתחת, את הרעשים של אבא יחד עם אחי הקטן. הוא הסתכל לכיוון פינת האוכל, קלט אותי, ורץ אליי לחיבוק. ומהחיבוק שלו כל כך התרגשתי. עוד הייתי שם כל הערב, פוגשת גם את אחותי הקטנה שבדיוק חזרה מחברה, מבלה ערב עם המשפחה שזכיתי להיות חלק ממנה. כשיצאתי משם סימסתי ליותם. אמא ביקשה ממני לפעול, אני אפעל.