פגישה שנייה- פרק 8

want to fly 29/07/2015 1091 צפיות 2 תגובות

יותם:
היה רעש מטורף, הרגשתי את הגלגלים זזים, ותוך שניות היינו באוויר, עולים ועולים, יותר גבוה ויותר גבוה. חלמתי על הרגע הזה מאז שהבנתי שאני רוצה להגיע לצנחנים, מאז שנלחמתי לעבור את הגיבוש, מאז שהתגייסתי. נלחמתי בשיניים על המקום שאני נמצא בו, וחלמתי להגשים את המטרה שלי לצנוח כחייל מהשמיים. זו לא הצניחה הראשונה שלי, כבר עשיתי צניחה חופשית פעם אחת לכבוד יום הולדת שמונה עשרה, ההורים ידעו כמה זה חלום ענק שלי. אבל כאן, פה, ברגעים האלו, עם החבר'ה האלה, זה רגשי הרבה יותר, זה טוב הרבה יותר.
"גליק! אתה שלישי, זוכר את כל מה שעבדנו עליו?" שאל אותי המפקד. עניתי לו בכן המפקד, מנסה להסוות את ההתרגשות האדירה שיש לי בבטן. צניחה ראשונה זה סיפור, זה בעיקר סיפור פה בצבא, זה ההוכחה שנלחמת על המקום שלך, שאתה מצליח לעבוד קשה גם באימונים שעל הקרקע, ומוכן נפשית ופיזית לעלות לאוויר. זו הידיעה שיש תגמול למעשים המפרכים שאתה עושה על הקרקע.
הדלת נפתחה, אוויר מטורף נשב עלינו, מעיף את השיער שאין לנו ושהורידו ביום הגיוס, גורם ללב שלי לקפוץ, לנתר ולהסתובב. ראיתי את הקרקע שאליה אנחנו צריכים לצנוח. ראשון קפץ המפקד, ואיחל לנו בהצלחה. הוא מאומן בזה כל כך, לא מפחד מכלום. אחריו אנחנו- הראשון קפץ, השני קפץ, חברים טובים שלי, חברים שאני מרגיש שיש לי זכות שיהיו איתי פה, ואני התקדמתי לפתח. הקדשתי את הקפיצה הזו לכל האנשים שאני אוהב וקפצתי אל האוויר הפתוח, מרגיש בתחילה את הרוח, את הנפילה הגדולה, ואחרי כמה שניות של ריחוף פותח את המצנח. הכל בסדר, אני חי בשלום.
"קדימה! לקפל מצנחים!" צעק המפקד, והתחלנו למלא אחר הפקודות שלו, לקפל את המצנחים כמו שתירגלנו הלוך וחזור בבסיס. הייתי מת כבר לספר על הצניחה הזו למישהו, לאמא, לאבא, לאנשים שאכפת להם ממני, רציתי לספר להם שאני מרגיש שכבשתי את היקום.
"פלוגה ו' אני רוצה שתפתחו ח' מולי תוך עשר שניות!" צעק מפקד הפלוגה.
"כן המ"פ עשר שניות!" צעקנו, מסתדרים במהירות בח' מדוגמת, שהצלעות שלה שוות, ונעמדנו בהקשב מול שני המפקדים הכי סוסים שיש בעולם הזה. הם גברי על, אבל דורשים יותר מידי. היו פעמים בתחילת השירות שחשבתי שאני אשבר מרוב הדברים שהם חשבו שאנחנו יכולים לעשות.
"קיבלתם חמשו"ש בהפתעה," אמר מפקד הפלוגה, "כל הציוד ארוז ומקופל על המשאית תוך עשרים דקות, עולים על האוטובוסים, אורזים תיקים והביתה. מצפים לראות אתכם חזרה ביום ראשון מספיק חדורי מוטיבציה לעוד ים של אתגרים." וואלה הפעם האחרונה שקיבלתי לצאת הביתה ביום חמישי הייתה לפני אולי שלושה חודשים, ומגיע לנו, עבדנו כל כך קשה…
באוטובוס חזרה הביתה מבטי נעצר על השם של ליאת. הרבה זמן לא דיברנו, יותר מידי, מאז הפרידה. ברור לי שהמעשה שעשינו היה נכון, זה לא היה צריך להמשיך, זה לא היה יכול להמשיך, האינטנסיבות שגם אני וגם היא ציפינו מהקשר הזה, זה משהו שלא יכולנו לתת. אבל במשך השנה הזו של י"ב, רגעים לפני שהתגייסתי, היא שמעה על החלומות שלי, על החלום שלי לכבוש את השמיים, לקפוץ את הקפיצה המשמעותית הזו של צנחנים ולדעת שהגעתי לאן שרציתי, שמכאן אני לא רוצה דרך חזרה, אני לא רוצה ליפול לשום מקום, שמכאן זה לשלוש השנים הקרובות ומי יודע מה יקרה אחר כך. היא האמינה בי ותמכה בי, היא ראתה בקפיצה הזו גם קפיצה בחיים, בבגרות, בבשלות, ביכולת להבין שנלחמתי על המקום שלי והצלחתי להגיע אליו. לא היה לה ספק לאורך כל הדרך שאני אצליח להישאר בצנחנים.
שניות אחר כך מצאתי את עצמי מתקשר אליה, הבנתי את זה רק כשהטלפון התחיל לחייג. יכולתי לנתק ברגע הזה, אבל לא יכולתי לנתק. אמרתי שהגורל ירצה מה שהוא ירצה- אם הגורל יבחר שהיא תענה, אני אתעשת ברגע שהיא תגיד היי, אם היא לא תענה, כנראה שזה יותר נכון.
"יותם." שמעתי את הקול שלה עונה. לעזאזל, הקול שלה. לא שמעתי את הרוך הזה כל כך הרבה זמן.
"היי ליאת." אמרתי, מגרד בראשי ומנסה להבין מה אני בכלל רוצה להגיד.
"הכל בסדר? קרה משהו?" היא שאלה, תמיד היא דואגת. האמת שאני יכול להבין אליה, אין סיבה שאני אתקשר אליה אלא אם כן קרה משהו, זה גם לא שסיימנו את הקשר שלנו כל כך טוב. הפרידה שלנו באה לה בהפתעה כשאצלי הדבר הזה התבשל במשך חודש. זו לא הייתה הפרידה הכי כיפית של החיים שלי.
"אני באוטובוס כרגע, אני מניח שלא שומעים אותי כל כך טוב."
"חצי כזה, אני מקוטעת? אני במשרדים." שכחתי לרגע שהיא עושה יומיות, שהטלפון כל הזמן עליה ואין סיבה שהיא לא תענה אלא אם כן המפקדת יושבת לה על הראש.
"לא, את בסדר. זה יישמע ממש מוזר, אבל יש לי סיכוי לראות אותך מאוחר יותר?"
"יותם אתה בטוח שהכל בסדר?" היא שאלה שוב. נאנחתי והרכנתי את ראשי. ברור שהיא לא תקפוץ על לראות אותי, בטח לקח לה גם זמן עד שהיא הפסיקה לכעוס עליי, מה שאני יודע שהיא כבר סיימה כי אצל ליאת אין לכעוס ליותר מחודש.
"כן, בטח, מצוין אפילו, אני פשוט צריך לדבר איתך."
"מתי אתה מגיע הביתה?" היא שאלה. אמרתי לה שאני לא בטוח, שהנסיעה עוד קצת ארוכה, אבל שאני בטוח שגג עוד שעתיים אני בבית. היא נאנחה, אמרה שהיא תסיים עוד חצי שעה, אבל שאפשר לקבוע לערב.
"תשע או שזה מאוחר מידי בשבילך?"
"אין מאוחר מידי, חמישי היום, אין מחר כלום." היא תמיד הייתה החדה מבינינו, זו שזוכרת גם בשיחה הכי מוזרה בדיוק איפה אנחנו, מה התוכניות הלאה, ומה קורה מסביב. הפוקוס שלה לעולם לא נעלם. לעומתה אני בשיחה הזו פשוט הלכתי לאיבוד, הרג אותי לשמוע את הקול שלה, הרג אותי לחזור לתחושות האלה שהאכלתי את עצמי במשך חודש שהפסדתי כאן בנאדם לחיים. האמת שרציתי לקבור את עצמי על שבכלל הרמתי אליה טלפון, הייתי צריך לחכות עוד חודשיים לפחות.
"אולי נבטל?" נאנחתי. החייל שלידי ישן ובגלל זה הוא לא יכול היה לצחוק על השיחה המפגרת שהעברתי בטלפון. שמעתי אותה מצחקקת.
"יותם זו בחירה שלך. אתה הרמת את הטלפון. אתה רוצה להיסגר על עצמך ולחזור אליי?" מלמלתי לעצמי ראבק בשקט, ושמעתי אותה נאנחת ומחכה בדממה מהצד השני של הקו.
"ליאת את כבר לא כועסת?" נאנחתי, מרכין את ראשי ועוצם את עינייי לרגע. אפילו אני לעצמי עושה כאב ראש.
"אין לי על מה לכעוס יותם, באמת שאין לי. אבל מה אתה חושב? לא מפתיע לשמוע את הקול שלך אחרי כמעט חצי שנה?"
"חצי שנה כבר?" נאנחתי. שמעתי אותה נאנחת בצחוק קטן מהצד השני, ויכולתי לדמיין את החיוך הקטן שעולה על פניה. לעזאזל, אני נזכר למה התאהבתי בה, ולמה כל כך כעסתי על עצמי שסיימתי עם הכל. אבל צדקתי, אני באמת צדקתי, לא הייתי יכול לעבור את התקופה הזו אם היינו יחד, אם הייתי חושב כל הזמן מה איתה, ואיך היא, וכמה היא מחכה לצד הטלפון.
"יותם." היא אמרה כנראה אחרי שתיקה. לא שמתי לב שנכנסתי לחולמנות, "אנחנו קובעים?"
"בתשע בתקליט?" שאלתי, יודע שהמקום הזה יעורר בה נוסטלגיות, יודע שאני עושה טעות אבל כל כך לא אכפת לי, אני חייב לראות את הבחורה הזו.
"נתראה שם." היא אמרה וניתקה את השיחה. אני חייב לעשות לעצמי סדר במוח, מה אני רוצה להגיד, איך אני רוצה להגיד, ומה אני רוצה לספר. אני לא רוצה לדבר על הפרידה, אני לא רוצה לדבר על מה שקורה בינינו, אני רוצה לדבר איתה על הצבא, על התפקיד, על האנשים, דברים שבמשך חצי שנה היא בכלל לא ידעה. אני לא רוצה שיחת רגשות, פתיחות ועומק, לא רוצה לחשוף את הדברים שאני חשבתי עליהם לבד, שהסתובבו רק לי במוח. אני פשוט רוצה לשתף אותה במשהו שהיא הייתה חלק יותר מידי מרכזי בו, וזה ההחלטות שלי.


תגובות (2)

אני כל כך אוהבת את הקצב שבו את מעלה פרקים

29/07/2015 17:54

יותם יותם יותם… אני אוהבת שאת עושה פרק מנקודת מבט של כל אחד..
תמשיכי ♥

29/07/2015 19:05
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך