פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 10

עבר שבוע מאז הדייט שלי ושל יונתן.
אף אחד עדיין לא יודע, שירה עמדה במילה שלה ולא פירסמה עלינו, אני יודעת שיש אנשים שחושדים אבל חשד וידיעה הם לא אותו דבר.
יונתן לא רוצה לספר כדי שלא ירכלו עלינו, הוא רוצה לשמור את זה משהו פרטי שלנו. אני אומרת לו שזה גם הסיבה שאני רוצה שלא נפרסם אבל…מאז המקרה עם מייק אני לא מפסיקה לחשוב על זה, אני בן אדם ששונא רחמים, כשיונתן יזרוק אותי כל הפנימיה תרחם עלי ותנסה לעודד אותי…ואני יודעת שיונתן יזרוק אותי, חוסר הביטחון שלי אומנם נדחק הצידה אבל ממש לא נעלם, אין בשביל מה להישאר עם אדם שבור…אין בשביל מה להישאר איתי…

אנחנו יושבים בספסל, אלה, אורן, בר, ליאור, נועה ואני. אלה ואורן סיפרו כבר לכולם על מה שהיה ויש בניהם והם זוג, זוג ממש מתוק! הם צוחקים כל הזמן מבדיחות אחד של השני ומתנשקים. כשאני רואה אותם אני כמעט רצה ליונתן ואומרת לו בוא נהיה גם כאלה, נספר לכולם ופשוט נסתובב ונעשה דברים מפגרים…אבל אני נזכרת ברחמים שיגיעו אז אני מוותרת, אני יודעת שמשהו דפוק בי, אנחנו יוצאים בקושי שבוע ואני כבר מדמיינת איך הוא זורק אותי ושובר לי את הלב.
נועה לא מפסיקה לדבר בטלפון, חבר שלה בצבא, כל פעם כשהוא עולה לשמירה הם מדברים..כל השמירה. היא יכולה להיות 6 שעות בטלפון ועוד לבכות כשהוא מנתק.
אני מרגישה כאילו פתאום מכל צד העולם מתמלא בזוגות…לפחות ליאור הוא הנחמה שלי, יש הרבה בנות בפנימיה שלא מדברות איתו כי הוא שבר להן את הלב, הוא לא מסוגל להתחייב לקשר של יותר משבוע-זו אולי נחמה גרועה אבל זה מה שיש לי בנתיים.
אנחנו סתם מדברים על שטויות, מורים ומסיבות. יונתן עובר שם ונותן לי מבט משמעותי, אני מחזירה לו את המבט שלנו, זה מבט שכל פעם שאנחנו לא יכולים לדבר אנחנו מביטים בשני כך…אוי דיברנו רק לפני חצי שעה ואני כבר מתגעגעת, נפלתי חזק כנראה.
אף אחד לא שם לב לחילוף המבטים המהיר הזה, חוץ מבר. היא נותנת לי מבט של 'אנחנו צריכות לדבר, עכשיו!' אני נאנחת והיא קמה ומושכת אותי אחריה "ביי." היא קוראת לכולם, הם מופתעים לחלוטין ותאמינו לי שגם אני…

"אז?!" היא שואלת שאנחנו מתיישבות על הדשא שמחוץ לפנימיות הבנים "מה קורה בינך לבין יונתן?" אני שוקלת את זה לרגע, אני כן צריכה לדבר עם מישהו על כל מה שקורה.
עד כמה שאלה חברה טובה שלי היא לא באה בחשבון, כבר הבנתי שהיא לא יודעת לשמור סודות, עם גאיה אני לא מספיק בקשר וחברות ישנות ניתקו איתי קשר כבר לפני חודשים…כן אין ספק שבר היא החברה האולטימטיבית.
"אנחנו ביחד…כבר שבוע בערך" אני אומרת ומסמיקה "אומייגאד! מזל טוב!" היא צורחת ומושכת אותי לחיבוק "איך? מתי? פרטים!" אני צוחקת בקול "טוב, אז את זוכרת את הערב ששיגעתן אותי לאן אני יוצאת?" היא מהנהנת "אז ערב לפני כמעט התנשקנו ואז הוא התרחק ואמר שהוא רוצה שזה יהיה כמו שצריך ושקודם נצא לדייט…" בר קופצת במקוום מהתרגשות "איזה מתוק הוא! אני רוצה גם אחד כזה!" אני מסכימה איתה "אז למחרת יצאנו לדייט לירושלים, דיברנו" אני לא אומרת לה על מה "ופתאום הוא נישק אותי" כשאני אומרת את זה היא קופצת עליי שוב לחיבוק "אבל למה לא ידעתי על זה עד עכשיו?" היא שואלת בטון נעלב, אני תופסת בידה "בר זה לא משהו נגדך. להפך! את הראשונה שאני מספרת לה על זה…היחידה בכל הפנימיה שיודעת עלינו היא שירה" "שירה?!" היא שואלת באי אמון "למה לעזאזל סיפרת לשירה?!" "לא אני, יונתן. סיפרנו לה כי לא רצינו לפגוע בה. יונתן רצה שהיא תגלה את זה ממנו ולא ממישהו אחר, בנתיים היא עומדת בהבטחה שלה ולא מספרת" אני אומרת ומודה לה על זה בליבי, יש לי הרגשה שבועת הסבון הקסומה והרגועה שלנו תתפוצץ בקרוב ואני לא יודעת מאיזה כיוון.
"מדברות על מישהו ספציפי?" אומר יונתן ומתיישב לידי, אני מסתכלת לצדדים ובגלל שאנחנו בצד הדשא אני מרשה לעצמי להישען עליו "נחש על מי…אני מספרת לבר שהכרחת אותי להיות איתך" הוא צוחק "כן לגמרי."הוא אומר ונותן לי נשיקה קטנה על הלחי, הוא פונה לבר "ואני אשם בזה שהיא לא סיפרה לכן עד עכשיו" הוא אומר ומרים את ידו "האשמה רק עליי" בר צוחקת "עכשיו כשאני רואה אתכם ביחד הכעס נעלם" היא צוחקת "אבל זה בשביל זה" היא אומרת ומטיחה בו אגרוף בכתף.
אנחנו יושבים ככה בערך שעה, זה כל כך נוח, כל כך פשוט, כל כך מה שצריך להיות.
אבל אז יונתן מסתכל בשעון ונהיה מתוח ולחוץ "יונתן?" אני לוחשת לו "הכל בסדר?" "אני נוסע לבאר שבע" הוא אומר ועיניו מושפלות, לקבר של אחיו. אני לוחצת את ידו בעידוד ושואלת "אתה רוצה שאני אבוא איתך?" הוא חושב על זה רגע "לא" הוא עונה ואז מוסיף בחיוך "אני רוצה לספר לו עלייך" בר לא מבינה על מה אנחנו מדברים אבל לא שואלת, מבינה שזה משהו בנינו, אני צוחקת ומסמיקה "רק דברים טובים" הוא אומר, הוא נהנה להביך אותי?!

אני ובר חוזרות לחדר ומחכה לי הפתעה על המיטה, שושן אדום. בכל הפנימיה שתולים מספר שיחים כאלו-שיח אחד מתחת לחדרי ושיח נוסף מתחת לחדר של יונתן כך שהפרח הזה נהיה סימן בנינו. כבר הגעתי כמה פעמים לחדר וחיכתה לי הפתעה מעין זו.
כשיונתן הולך בר מנסה לברר על מה דיברנו "בר זה הסיפור שלו. אל תלחצי עליו או עלי" היא נאנחת ונהפכת למהורהרת "אתה לא יודע עם מה בן אדם נאבק עד שהוא מספר לך…" אני כל כך מסכימה איתה, מי יכול לדעת על ירון? מי יכול לדעת שנאנ..שנאנ..שעברו עליי דברים?
"מה הסיפור שלך?" אני שואלת בשקט "רע" היא עונה במילה אחת, מילה אחת שמסכמת חיים שלמים, מילה אחת שמסכמת הכל, מסכמת כאב,מסכמת…
אותנו.