פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 11

הערה: הפרק הזה אולי יהיה קשה לחלק. אז אני מתנצלת מראש. אלכס הולכת לעבור משהו קשה ממש. מקווה שתדעו לקבל את זה..קריאה מהנה :)

"אלכס את חייבת. אני יודע שזה הדבר הכי קשה בעולם אבל את חייבת להשאיר את זה מאחוריך" "אני לא מסוגלת יונתן. אני מנסה ונחסמת" אנחנו מאחורי החדר שלו, יונתן מנסה לעזור לי להתמודד עם מה שעברתי.
מנסה זו המילה כי אני לא כל כך משתפת פעולה. הוא לא מבין את הכאב שלי, הוא מודה בזה, הוא מבין שזה לא הגיוני אלא רגשי, אבל הוא אומר וצודק-בשביל לשחרר, להתקדם מהמשבר אתה חייב להודות בו.
אנחנו יושבים במשך שעה ויונתן מנסה לגרום לי להגיד את המילה. הוא עבר כל כך הרבה פסיכולוגים בחייו שהוא מכיר את כל השיטות. "יונתן אני מתחננת, בוא נפסיק, אני לא מסוגלת יותר." הוא מהנהן ומנשק אותי "אני מצטער, זה רק בשביל לעזור לך" אני מנשקת אותו בחזרה "אני יודעת. אבל תתן לי לעזור לעצמי, כנראה שזה לא הזמן עדיין…" הוא נאנח "אם כבר מדברים על זמן" הוא אומר ואני חושבת שאני יודעת לאיזה כיוון הוא מתקדם "את לא חושבת שהגיע הזמן לספר עלינו? עברו כבר כמעט שלושה שבועות" אז נכון. עבר הרבה זמן אבל הביטחון העצמי שלי, או יותר נכון החוסר בו לא נעלם. אם יונתן היה יודע על זה הוא היה מתעצבן, ממה שלמדתי להכיר אותו הוא שונא שאני לא מעריכה את עצמי מספיק. הצלצול גואל אותי "יונתן אני אאחר לשיעור וזה עם אבי, המורה החדש אז נדבר על זה" אני נותנת לו נשיקה זריזה על שפתיו "מבטיחה".

הבקשה של יונתן לקחה את כל תשומת ליבי, כך שלא הופתעתי שאבי ביקש ממני לבוא אליו למשרד בסוף היום כשלא הייתי מרוכזת בשיעור והסתבר שהוא קרא לי במשך חמש דקות עד ששמתי לב אליו.
ניסיתי להתרכז, באמת, אבל גם חשבתי על יונתן וגם מתמטיקה זה לא המקצוע החזק שלי במיוחד אז מצאתי את עצמי בסוף השיעור נגררת אחרי אבי לכיוון משרדו.
"אלכסה" "רק אלכס" אני אומרת וחורקת שיניים, המורה הזה הגיע לפנימיה כבר לפני שבועיים כך שעבר הזמן ההגיוני לתקן אותו ביחס לשמי אך הוא עדיין ממשיך לקרוא לי אלכסה.
"אלכסה" הוא חוזר, לא טרחתי אפילו לתקנו "למה את לא מרוכזת בשיעור?" הוא שואל בחיוך…חיוך מעט מטריד, מסיח דעת ולא ברור למה. "אני מצטערת אבי, יש לי הרבה דברים בראש וגם ככה אני לא כל כך טובה במתמטיקה" אני מתנצלת "אוקיי" הוא אומר וחושב על זה לרגע "בואי נחליט שהערב ב6 את מגיעה לפה ונעשה שיעור פרטי, נשלים את מה שהפסדת היום" כשהוא רואה שאני רוצה למחות הוא מוסיף "זה יהיה חלק מהציון שלך אלכסה" "נפלא" אני אומרת וקולי נוטף מציניות.

בשש וחמישה אני מגיעה למשרד של אבי. "הכנסי אלכסה" הוא אומר בחיוך ופותח לי את הדלת. אני רואה שהוא הכין את הדפים, את הספר ושתיה, נחמד.
אנחנו מתחילים ללמוד ואני באמת מצליחה להבין את מה שהוא מסביר לי. "רגע ופה?" אני שואלת ומצביעה על תרגיל מסובך, "הנה" הוא אומר, מחזיק את ידי בידו ומעביר את אותה לאורך התרגיל, יש בזה משהו מטריד אבל אני לא אומרת דבר. אני לא מצליחה להתרכז בתרגיל אבל אומרת שהבנתי, רק שיפסיק וישחרר לי את היד.
נגמר התרגיל ואני נאנחת בשקט בהקלה, הוא עוזב את ידי ומעביר את זרועו לאורך גבי בליטוף.
אני קופאת.
זה מחזיר אותי שלושה חודשים אחורה, מועדון חשוך, תא שירותים, אדם נצמד אליי.
הוא ממשיך לדבר אבל אני לא שומעת דבר, ידו יורדת מגבי ונוגעת לרגע בתחת שלי, הוא ממשיך לדבר כאילו לא שם לב שהוא עושה את זה.
אני שומעת בראשי, צרחות וצעקות 'תעזוב אותי..שקט!..' ברקע יש מוזיקת מועדונים רועשת שמעמעמת את קולו אך לא את כאבי.
אני מרגישה אותו צמוד אליי, הוא מריח את שערי ומנשק אותי בצוואר.
אני…נאבדת. מתנתקת. נעלמת.