פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 15

אני שותה את הקפה בצורה מכנית, לא עיניי ולא מחשבותי מרוכזות בקפה. אני מרוכזת בצד השני של חדר אוכל, יונתן יושב שם, הוא לא מסתכל עליי-כל מבטו מרוכז בצלחת שלו, גם הוא אוכל בצורה מכנית. "אלכס?" אני שומעת לידי אך לא מגיבה "אלכס!" זו אלה, "כן?" אני שואלת "את יכולה בבקשה להסביר לי מה עובר עלייך?" אני רואה שזה מעניין אותה, כמה מזה בגללי וכמה בשביל להעביר מידע אני לא יודעת "לא" אני אומרת וקמה "אני לא יכולה להסביר" אני יוצאת מחדר האוכל בהחלטיות ומרגישה עיניים מסוימות קודחות חור בגבי, מחכות שאצור איתן קשר עין-אבל אני לא עושה את זה.
בר תופסת אותי לשיחה לפני שאני הולכת לשיעור הראשון "אלכס…" היא אומרת ותופסת במרפק ידי "את סובלת. אני לא יודעת מה עבר עלייך לא עם אבי ולא עם יונתן. אבל את סובלת אלכס וגם יונתן. אז בבקשה תדברו, אתם אולי כועסים, אולי כואבים אני לא יודעת…" היא נאנחת ומחבקת אותי, גם כשאני לא מגיבה לחיבוק שלה "פשוט תדברו" וגם היא נעלמת.
עובר שיעור ועוד שיעור, אני לא שומעת כלום ממה שהמורים אומרים אבל הם מוותרים לי, אריאל כבר אמרה לי שהמורים יודעים על הסיפור עם אבי והם ינסו להקל עלי. אני הולכת לכיוון ארוחת הצהרים. כשאני פונה באחת הפניות בבניין אני נתקעת במישהו, הספרים שבידיי נופלים וגם הספרים שלו, אני מתחילה להרים את הספרים וכשאני מרימה את מבטי כמובן שאני רואה את יונתן. אני עוצרת וידי על ספר, גם ידו על הספר הזה. מבטנו נפגש, אני מרגישה כמו בסצנה הוליוודית. אבל אז בניגוד לכל סרט סוג ג', בניגוד לכל סצנה הוליוודית מלאה בדרמה וברגש-אני קמה, משאירה את הספרים שם ומסתלקת. עכשיו תורו, עכשיו תורו לראות אותי מסתלקת, משאירה אותו מאחור, לבד. זה כואב, יותר כואב מלאבד חברה, יותר כואב משאיבדתי את מייק, יותר כואב מ…אונס כי פה זה לא אדם רע, פה זה אדם שאכפת לי ממנו. פה זה אדם ש…אני אוהבת. אבל אני עושה את זה בגלל זה, לכן גם כשאני שומעת אותו קורא בשמי אני לא עוצרת ורק חוזרת על המנטרה בראשי 'זה לטובתו…זה לטובתו' גם אם זה לרעתי.

אני בחצר, סיגריה אחר סיגריה מוצאת את דרכה לפי. "אלכס?" שואלת אריאל, היא התיישבה לידי לפני דקה אבל לא התייחסתי אליה "אלכס?" היא חוזרת עד שאני מסתכלת עליה "אני רוצה שתיכנסי לטובה היום." "טובה?" אני לא מכירה את השם "העובדת הסוציאלית של בית הספר. את חייבת להיפגש עם מישהו…" אני מהנהנת, כמה מזה מתוך הסכמה וכמה מזה בשביל שתלך ממני אין לי מושג "בואי" אריאל אומרת ומובילה אותי אל חדרה של טובה.

אם תשאלי אותי אם ככה דמינתי את חיי-אז לא." אני מטיחה בה וממשיכה, אני מתהלכת בחדר וצועקת אל חלל האוויר וגם עליה "אם חיי היו ממשיכים כמו שדמינתי אותם אני הייתי עכשיו בבית, אני וירון היינו אוכלים במבה ביחד ולומדים לבגרות. אם חייו היו כמו שדימינתי אמא ואבא היו מעט כועסים על זה שאנחנו אוכלים בסלון והיו מרצים לי על כמה הלימודים חשובים אחרי ששוב נכשלתי במתמטיקה…" הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי "אם חיי היו כמו שדמיינתי אני הייתי עכשיו עם החבר הראשון שלי, מייק והיינו זוג מדהים. אם החיים שלי היו כמו שדמינתי עכשיו הייתי עם יונתן, כי אני אוהבת אותו, אני לא הייתי צריכה להגן עליו כי אני שבורה ולו היה מגיע מישהי נורמלית…אם חיי היו כמו שאני רוצה הייתי נורמלית! הייתי מישהי שמגיע לה להיות עם יונתן! הייתי עכשיו בבית ולא בפנימיה הזו!" אני מסיימת בכמעט צעקה, מתיישבת על הכסא ומתחילה לבכות בשקט. "אני לא שולטת בחיי, תאמיני לי שאני יודעת את זה" אני אומרת לה כשאני נרגעת "אני רק מנסה להוציא את המקסימום מהמצב…אבל לפעמים הכאב פשוט קשה מידי…" "אז את שותה?" היא שואלת "אז אני שותה. כי זה משכיח ממני הכל, את כל מה שנאבד לי בדרך-את ירון, יונתן, אמא, אבא…" ואז מוסיפה בלחישה "אותי" "אלכס. את לא איבדת את עצמך, את פשוט השתנת" היא אומרת ומקרבת אלי את חבילת הטישו, בשביל הדמעות שלא מפסיקות לזרום לרגע "הבחורה שהיית לפני שנה היא לא אותה אלכס כמו היום. אבל היא את…" "היא לא אני!" אני קוטעת אותה ושוב קמה מהכורסא "אלכס האמיתית היא לא שבורה! אלכס האמיתית היא מישהי שמגיעה לה להיות עם יונתן! אלכס האמיתית היא לא שבורה!" אני צועקת עליה, לא יודעת למה, אבל רואים שהיא רגילה לזה, לא מתרגשת. "אלכס את לא שבורה!" היא אומרת ומדגישה כל מילה בנפרד, כאילו ככה זה יתן לזה משמעות אמיתית יותר. לא ברור לי איך הגענו לנושא הזה וגם לא אכפת לי אני עוצמת עינים ולוחשת "אם אני לא שבורה…אז למה אני מרגישה כזו?" "את מרגישה כזו כי קרו לך דברים רעים. דברים שגרמו לך להגיב רע, גרמו לך לברוח ולשתות אבל את לא אדם רע! את לא בן אדם שבור! את אלכס! אלכס חזקה!" אני לא יודעת למה אבל פתאום אני מבינה את קו המחשבה שלה. קרו לי דברים רעים, בחצי שנה-קברתי אח, איבדתי הורים, נאנסתי-פעמיים, נפרדתי מחבר שלי-פעמיים. איבדתי את עצמי מליון פעם אבל…זה לא בגללי, זה בגלל המצב, העולם, היקום-אני לא יודעת מה. אבל "אני לא שבורה?" אני לוחשת בשאלה, בשוק. "את לא שבורה אלכס" מאשרת טובה.
"אני לא שבורה" אני חוזרת לאישור "אני צריכה לצאת מפה" אני פתאום אומרת, אני נחנקת, החדר הזה חונק אותי אני קמה "אני צריכה…אני צריכה למצוא את יונתן!" אני מבולבלת לא מבינה מה איתי ומה אני אבל דבר אחד ברור לי, אם אני לא שבורה אני יכולה לחזור ליונתן. אנחנו יכולים להיות לא שבורים ביחד, אנחנו יכולים להשלים אנחנו…אני יכולה להגיד לו שאני אוהבת אותו, אני יכולה להגיד לו שאני אוהבת אותו. אני יוצאת מהחדר של טובה בלי סיכום ובלי להגיד שלום, אני פשוט עושה מה שאני עושה הכי טוב בזמן האחרון…אני פשוט מסתלקת.
אבל עוברת כמעט שעה ועדיין לא מצאתי אותו ובשעה הזו אני מצליחה לשכנע אותי מחדש שאני שבורה, שאני כלום, שאני… "אלכס!" "יונתן!" זה יונתן. זה יונתן שלי, זה יונתן. אני פשוט מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי, אני כל כך מתגעגעת אליו…אני כל כך רוצה להתקדם עוד שני צעדים ולחבק אותו, להגיד לו שהתגעגעתי להגיד לו הכל. ואז הוא אומר "אנחנו צריכים לדבר" ולמרות שממש קשה לי לעשות את זה, אני מרגישה כאילו הגוף שלי מתנגד לי, כאילו הוא מבין שזה מזיק לי אבל אני בכל זאת מפנה אליו את גבי "לא. אנחנו לא נדבר" ושוב, אני בורחת ממנו, נעלמת, מתנתקת. כי בסדר, גם אם אני לא שבורה, גם אם אני מדהימה ומגיע לי להיות עם יונתן-הוא לא רוצה אותי, הוא זה שהלך ממני ראשון. אז שוב, אני מפנה את גבי ממנו…והולכת.