פנימיה חדשה אהבה חדשה-פרק 8

רגע לפני שאנחנו נכנסים לשער הפנימיה יונתן מסמן לי לבוא אחריו, אנחנו הולכים לשיחים שבצד הפנימיה, רואים ואינם ניראים "אלכס, אני יכול לבקש משהו?" הוא שואל "ברור" "אני אבין אם לא תסכימי אבל…אולי נשמור על זה בינינו בנתיים?" "בינינו? כאילו לא לספר שאנחנו חברים?" אני שואלת מופתעת "כן. אני מבין שזה מוזר אבל…אני לא יודע. בפנימיה ברגע שזוג מתחיל לצאת כולם רק מדברים עליהם, נועצים בהם מבטים ומהמרים כמה זמן הם יחזיקו. ושאני לא אתחיל לדבר על שירה…אני יודע שזה קשה. אבל אני רוצה לספר לה אישית" "אישית כדי שתפגע בי אישית?" אני שואלת בציניות, הוא צוחק ומלטף את לחיי "אני יודע אבל, זה יפגע בה ולמרות כל מה שהיה ביני לבינה היא חשובה לי ואכפת לי ממנה" אני עושה פרצוף זועף בצחוק "יונתן, לא סיפרו לך שלא מדברים על האקסית שלך בסוף דייט ראשון?" אנחנו צוחקים לרגע ושוב מתנשקים. הוא מנשק מדהים ומה שיותר טוב מזה, אני יודעת שאכפת לו ממני, כי בן אדם שאחרי ששמע עליי הכל, יודע על המקומות הכי נמוכים שלי, בכל זאת מחליט שלא לברוח ממני בצרחות הוא אדם אמיץ ואכפתי. אני מתנתקת ממנו באי רצון "אם זה באמת חשוב לך אז נשמור על זה בסוד" הוא מנשק אותי נשיקה מהירה על השפתיים "את מדהימה!" אני צוחקת צחוק רשע קצר "אתה מודע לזה שאלה ובר יהרגו אותי?" לא גיליתי להן לאן אני הולכת, הן חשדו שזה קשור ליונתן אבל לא הודתי בכך, לפי ההכרות שלי איתן הן בזבזו את כל השעות שבהן נעדרתי בשביל לנחש איפה אני ולברר אם יונתן בפנימיה, אני מקווה שהן לא גילו איפה הוא. הוא צוחק צחוק קליל כזה, מהסוג החסר דאגות, לשמוע אותו צוחק ככה עושה לי טוב "כשהן יגלו תאשימי אותי בהכל" "ברור!"
אנחנו מתנשקים עוד נשיקה קצרה מלאה בלהט ונכנסים לפנימיה. אנחנו ממשיכים להסתובב עוד טיפה בפנימיה ומדברים, משתדלים לגעת אחד בשני כמה שפחות, למקרה שמישהו יראה.
אנחנו רואים מרחוק מישהי בלונדינית יונתן לוחש כאילו לעצמו "שירה…" מילה מבשרת רעות בקשר אלינו. כשאנחנו עוברים לידה פניה נופלות, אני רואה שיונתן צדק-פגענו בה. הוא הופך למהורהר והוא מלווה אותי לכיוון הפנימיות, אני תופסת בידו "יונתן. מותר שיהיה לך חיים משלך." "נכון נכון את צודקת" ורגע לפני שהוא הולך הוא מסתכל לצדדים וכשרואה שאנחנו לבד מנשק אותי בפעם האחרונה "תודה אלכס על ערב מושלם."
כשאני מגיעה לחדר השעה כבר מאוחרת וגאיה ובר ישנות, אלה לא נמצאת.
אני נכנסת להתקלח ומתארגנת לשינה, וגם שאני עוצמת עיניים אני לא מפסיקה לחייך לרגע.

בבוקר באופן מפתיע, אני שומעת את השעון המעורר ומיד קמה. בר מאוכזבת, הטרמפולינה שלה כל בוקר-כלומר אני-הפסיקה לעבוד בתור טרמפולינה. אני יודעת שיונתן נמצא בחדר האוכל והפרפרים הקטנים בבטן מתעוררים מהתרגשות רק מהמחשבה על כך שאני הולכת לראותו. כשאני יורדת לחדר האוכל מחכה לי הפתעה בכניסה לפנימיות הבנות, שירה נשענת על הקיר. אני יודעת בוודאות שהיא מחכה פה לי ולא לאף אחת אחרת. "בוקר טוב שירה" אני אומרת ויורדת במדרגות, למה לא להתחיל את המפגש הזה באווירה חיובית? "אלכס. רציתי לדבר איתך" מפתיע "כן?" היא משיירה אלי מבט ומעבר לאיפור המהמם והעיניים הירוקות הגדולות אני רואה עצב, חוסר ביטחון וקנאה. פתאום אני מבינה את המקום הזה, אנחנו כולנו מתנהגים כאילו זה בית ספר רגיל, סתם תיכון שבמקרה יש בו פנימיה אבל האמת היא שאף אחד לא פה במקרה, כולנו פה כי משהו התקלקל לנו בדרך וביחד איתו קילקל אותנו, בשבילי זה אחי ובשביל אחר זה הורה אבל כולנו פה-כי פגעו בנו. גם שירה, אני לא יודעת מה הסיפור שלה אבל הוא כואב לא פחות משלי.
"זה בקשר ליונתן" וואו מפתיע אני אומרת בליבי "תפסיקי להסתובב איתו. אני יודעת שאנחנו לא ביחד כרגע אבל אנחנו עומדים לחזור" יכול להיות שהיא רואה את המציאות בצורה כל כך מעוותת שהיא באמת מאמינה בזה? לרגע אני רוצה לספר לה על אתמול, על זה שאנחנו ביחד והם לא יחזרו, אפילו אם לא בשבילי-בשבילה, היא חייבת להתקדם ולעזוב אותו. אבל אני נזכרת בהבטחתי ליונתן ובזה שהיא חשובה לו אז אני רק מהנהנת "אני אחשוב על זה שירה" אני אומרת ומרחמת עליה "אל תחשבי! תעשי!" היא אומרת בכעס ומסתלקת.
אני כל כך מרחמת עליה, על הסיפור שלה ועל יונתן שנכנס אליו שאני אפילו לא כועסת על מה שהיא אמרה לי אבל היא הצליחה להוריד לי את מצב הרוח הטוב. כשאני נכנסת לחדר האוכל אני ישר מחפשת אותו, הנה.
הוא מישיר לי מבט מהצד השני של החדר, אני מרגישה בסרט, משהו מהסוג הקיטשי, כאילו כל הדיבורים מסביב הוחלשו ורק אני והוא פה, כאילו לא מפריד בנינו כמעט 30 מטר אלא 3 מטר ואנחנו יכולים לדבר. אני הולכת לכיוון פינת הקפה ונותנת לו מבט משמעותי, הוא קולט אותו ומגיע שניה אחריי לפינת הקפה "חדשה!" הוא אומר וכשהוא מושיט יד כדי להביא כוס הוא מפספס ו'בטעות' תופס בידי לרגע "איך עבר הלילה?" אני שואלת בחיוך "מעולה." הוא אומר בקול ואז מוסיף בלחישה "לא הפסקתי לחשוב עלייך" "גם אני" אני אומרת ומסמיקה "את באה לסיגריה?" ברגע שאנחנו מתרחקים מעט מחדר האוכל הוא מוביל אותי לפינה מאחורי הכיתה "התגעגעתי אלייך" הוא אומר ומועך את שפתיו על שפתיי, אנחנו פשוט כמה דקות עומדים ומתנשקים ואז מתיישבים ואני נשענת עליו "שירה דיברה איתי הבוקר" אני אומרת לו, הוא מלטף את שערי ונאנח "מה היא אמרה?" "יונתן, אתה חייב לדבר איתה. היא באמת מאמינה שאתם הולכים לחזור בקרוב" אני מרגישה בו מהנהן "את צודקת, כמובן, אני אתפוס אותה היום לשיחה".
אנחנו יושבים ביחד עוד חמש דקות וחוזרים לארוחת הבוקר, אני מעמיסה לי אוכל על המגש והולכת להתיישב ליד אלה ובר. "נו?" מתקיפה אלה כשאני רק מתיישבת "נו מה?" אני שואלת בתמימות "ראינו שאת ויונתן יצאתם ונעלמתם לכם לרבע שעה…וגם איפה היית אתמול?" "תירגעי בסך הכל יצאנו לסיגריה." אני מתחמקת "ואתמול אני חזרתי לחדר לפנייך! אז את רוצה לספר לי איפה את היית?" אני מנסה לשנות את נושא השיחה, זה עובד.
"אתמול הלכתי לדבר עם אורן…" היא אומרת מתרגשת "סיפרתי לו הכל והסברתי את עצמי וצדקת אלכס!!" היא חצי צועקת "זה עבד! הוא בעניין ו…התנשקנו!" אני ובר צורחות "אומיגאד!" קופצות לחבק אותה "מזל טוב!" ואז בר תופסת אומץ "נוו ואיך היה?" היא שואלת בשקט "מדהים!" היא אומרת ומתחילה לפרט, מהצד השני של החדר אני מרגישה את יונתן מסתכל עליי ואנחנו מדברים רק בעיניים.
'רק לפני רגע היינו ביחד ואני כבר מתגעגע' 'גם אני' ואז אני מקבלת סמס 'את זה אי אפשר להעביר בעיניים.. ניפגש ב16:30 מחוץ לפנימיה?' אני מסתכלת עליו ומהנהנת. זה עוד כל כך הרבה זמן…
אני הולכת לשיעור במצב רוח טוב, מתיישבת ליד אורן "אלה סיפרה לך?" הוא שואל ברגע שאני מתיישבת, הוא מתרגש ממש כמו אלה "כן. מזל טוב!" אני אומרת ומחבקת אותו. אני מגלה שאני ממש שמחה בשביל שניהם, הם חיכו לזה הרבה זמן והכל רק בגלל שהם לא דיברו. מדהים איך דיבור יכול להרוס או לבנות דברים…

למחרת יונתן מסמס לי שהוא דיבר עם שירה, היו דמעות, אבל היא לא תספר לאף אחד.
אנחנו יוצאים לטייל מחוץ לפנימיה, זה המקום היחיד שאנחנו יכולים להיות בו ממש ביחד בלי חשש שיראו אותנו, אנחנו מטיילים ומחזיקים ידיים. מונית עוצרת לידינו ומתוכה יוצא…