פנימיית אייל – חלק 3

"סליחה?" אמר אדם לנהג של הניידת.
"כן?" החזיר הנהג בחביבות."יהיה לי שותף בחדר?"
שאל אדם והבחין שהרמזור התחלף לאדום ולכן הנהג עצר את המכונית והסתובב אל אדם.
"כן… שותפה אם אני לא טועה..גליה משהו…"
פרצופו של אדם הפך להמום.
"שותפה? רק מהשם שלה אפשר להבין שהיא תשנא את ספייק!"
חשב ודמיין אותה עולה על המיטה צווחת בצעקה מחרישת אוזניים.
"OMG!!!! תרחיק את הגוש טינופת הזה ממני!!!"
דמיין אותה אומרת ודמו התחמם.
"תתעודד.." אמר הנהג וקטע את מחשבותיו של אדם.
"אני בטוח שהיא תהיה נחמדה…"
אמר מנסה לעודד… אך ללא הצלחה.
"או לפחות אחת אמיצה….!"
מלמל הנהג והחל לנסוע. "מה?" שאל אדם מנסה לשחזר מה הנהג אמר.
"תחשוב על זה… אתה נקרא פושע… אז כנראה שהיא ילדה אמיצה…"
אמר לו מנסה לגרום לו להבין.
"או שהיא סתם אחת פחדנית!" ציין אדם והחל לבהות בחלון.
"כן גם זה יכול להיות…" גיחך השוטר .
"אבל לך תדע… יכול להיות ש…" התחיל השוטר במטרה לעניין את אדם.
"שמה?" שאל אדם מסוקרן.
"יכול להיות שלא יהיה לך שותפה." אמר השוטר. והבחין שחיוך מתרגש עולה על פניו של אדם.
"יכול להיות שזה נראה כמו בת ונישמע כמו בת אבל בעצם זה…" אמר השוטר והחל לחייך כאשר אדם
קטע אותו."די,די,די,די! " אמר כאשר חסם את אוזניו של ספייק.
"הוא לא צריך לסבול את זה! קצת רחמים אדוני השוטר!" אמר אדם וראה שהשוטר צוחק.
ואז הוא הבחין שחיוך עולה על פניו.
זאת הפעם הראשונה שהוא חייך עם מישהו אחר חוץ מספייק.
"אתה תהיה בסדר בחור גדול…." אמר השוטר וחייך אליו .
אדם הרגיש שהוא היה לו כאבא שאף פעם לא היה לו.
———————————————
"מיכל!" צעקה אנה כאשר נעצרה בהתנשפות ליד מיכל המחכה בתחנה של ההסעה לפנימייה.
אנה ומיכל היו חברות טובות מאוד. ואפילו למדו באותו ב"ס יסודי.
"היי אנה." החזירה מיכל וחיבקה את אנה. "היי" אמרה כאשר סידרה את נשימת.
"למה את לא הולכת בלימוזינה שלך!?" צרח אחד הילדים בלעג.
"סתום יא פוזל!" החזירה בהתחכמות לילד שמעצבן את מיכל כבר באופן קבוע.
מיכל לא ידעה להחזיר למי שהעליב ופגע בה,היא לא הייתה מבדילה בין שצוחקים עלייה ובין שצוחקים איתה.
אומרים שפעם,ילד ניסה לאנוס אותה והיא לא הבינה מה הוא מנסה לעשות.
לפתע נישמע קולו של האוטובוס שקטע את מחשבותיה של אנה.
אנה ומיכל נדחפו בין כל הילדים במטרה להגיע לתא המטען של האוטובוס ולהניח שם את התיקים
כמה שיותר מהר.
"זה התיק שלך מיכל?"שאלה אנה כשהבחינה בתיק שחור שנותר מאחור.
"מיכל?" קראה שנית הסתובבה ומיכל כבר לא הייתה שם.
"כנראה שהיא כבר עלתה לאוטובוס… טוב נו אני יקח את זה בשבילה."
סיכמה והחלה ללכת לכיון התיק.
"שנייה אחי אני מביא ת'תיק!" אמר אחד הנערים ופנה להרים את התיק.
לפתע נשמעה זעקה."אח!!"
צעקה אנה ונפלה על הרצפה. מעוצמת המכה גם הנער נפל אחורה.
"יאו אני ממש מצטער…" אמר הנער כשקם ועזר לאנה לקום מהרצפה והבחין שהגומייה שלו נפלה ושערו
התפזר על כתפיו ובמקצת על עיניו האפורות והבהירות.
"לא ראיתי אותך…" אמר הנער
אנה קמה מהרצפה וניקתה קלות עם ידיה את המכנס שלה.
"לא זאת אשמתי סליחה…" אמרה אנה.
"תגיד זה התיק שלך?" שאלה אנה את הנער כאשר הצביעה על התיק השחור שהונח על הרצפה.
"כן,דרך אגב…"אמר כשהרים את התיק. "אני דן." אמר כאשר ניקה את התיק.
"אנה" חייכה חזרה. "תגידי אנה.. את הולכת ללמוד בפנימיית אייל? "
שאל בהתעניינות כשתחב את ידו לכיס. "כן ואתה?"
החזירה אנה כשהתבוננה בדן מתפתל כדי להוציא משהו מתוך כיס הג'ינס שלו.
"כן…אז…" אמר והוציא הנחה של הצלחה כי הוא הצליח להוציא את הגומייה מהכיס.
ואז אסף את שערו לקוקס קטן ויפה. "את רוצה שנצא אולי? נלך להסתובב ואני יראה לך את
אזור הפנימייה?" הציע בחיוך "מאיפה הביטחון שאתה יודע מה כל דבר בפנימייה."
אמרה והוסיפה צחקוק משועשע בסוף."אני מכיר….כי…את יודעת…" החל להסביר והבחין
שהוא לא יודע מה לומר ."אני צוחקת… זה לא חשוב מאיפה.." אמרה מרגיע אותו.
"אז קבענו? " חייך דן. "כן…" החזירה "באמת!?" אמר דן,מופתע. "אוקיי ניפגש."
הוסיף נופף לה לשלום והלך לכיוון חבריו והיא לכיון האוטובוס.
כל הנערים הקפואים למוות בגלל מזג האוויר הקר התאספו ליד המזכירה השקועה במעילה,מנסה להתמודד
עם המון הילדים הסוער שבא לפנימייה.
"איזה חדר אני!?" שאל אחד הילדים והציב מול עיניה את פתק האישור שהוא צריך להיות בחדר 17.
לפתע נישמע קול הסירנה של אותו משטרתי כל הנערים והנערות זזו הצידה וסתמו את אוזניהם מהקול הנורא.
הם הביטו לעבר האוטו המשטרתי הם ראו את השוטר שמתקרב לעברם אז שתקו וזזו הצידה.
"אני רוצה לראות את כולם בתור אחד אחרי השני!!!" צרח השוטר שהבחין במטרה חדשה-לסדר את כולם-
"ולא,הפתרון של כל זה זה לא צרחות!!! אז קדימה חת'שתיים חת'שתיים…."הכריז והקליק באצבעות בקצב
ספירתו.
"איפה זה חדר 7?" שאל השוטר את המזכירה ההמומה.
"זה במסדרון שמואל ואז למעלה במדרגות קומה 3 אתה תראה את זה ממול זה די ברור…" אמרה המזכירה
בזמן שהתבוננה בפתק המשטרתי.
"תודה."אמר והסתובב לעבר הניידת והבחין שלפתע שכל האספה הייתה ליד מכוניתו .
הוא התקדם לעבר הניידת והזיז כל ילד מסוקרן שעמד בדרכו.
הוא פתח את הדלת האחורית של הניידת שם אדם חיכה בחיוך.
"אתה מוכן?" הוא שאל אותו.
"כן." אמר ברוגע ויצא מהמכונית עם פנים רציניות.
ספייק יצא אחריו ועמד לצידו.
זה מה שהרחיק את כל הנערים ממנו-הפנים הרצחניות של ספייק.
אדם לקח את התיקים שלו מהמכונית של השוטר והתחיל להתקדם לעבר עמדת הקבלה.
"עוד פושע אחד!" נישמע קול נער אחד.
"כן! צריך לקחת אותם לכלא לא לכאן!" קול של נער אחר נישמע.
"בוא, אני ילווה אותך לחדר…" השוטר אמר כשהביט בנערים בכעס.
ספייק נבח על אחד מהם וברחו משם בריצה.
"ספייק, רגלי…" אדם אמר.
ספייק ציית והם התקדמו אל הפנימייה עצמה.
השוטר ליווה את אדם עד לחדר ועזר לו לפרוק כמה דברים לתוך הארון.
"טוב, אני יסתדר מפה, השוטר…" אדם חיפש את שמו אבל נזכר שהוא לא יודע אותו.
"אתה יכול לקרוא לי ג'ים." השוטר חייך.
"ג'ים… תודה על הכל! ואני בהחלט ישתדל לא לעשות בעיות…" הוא אמר במבוכה.
"אני מאמין בך, ילד…" הוא בלגן את שערו.
אדם שתק והסיט את מבטו.

ההמשך יבוא!