פעימות של כאב – חלק ראשון
אולי הייתי צריך פשוט להניח לזה לקרות. אולי מה שנגרם כתוצאה מהצעקה שנפלטה מגרוני היה פשוט עוד אפשרות נסתרת במשחקי החיים, כזו שלא הייתה אמורה לרקום עור וגידים ולהיהפך למפלצת עצומה להחריד. מפלצת אכזרית של מציאות עמומה ונחבאת אל הכלים שקמה לתחייה ברגע חסר ערך של בהירות.
אבל אהבתי אותה. אהבתי אותה ולא יכולתי להניח לזה לקרות, לא מול עיניי, לא כשאני עומד מנגד ומסתכל- צופה בכל תזוזה, בכל רחש, בכל פעימת חיים…
אני יושב על הרצפה ומושך בשערי בכוח, מושך עד שלא יישאר דבר מן התודעה לתוכה נבראתי וכל הרסיסים הדוקרניים הקרויים זיכרונות פשוט ייעלמו ולא ישובו לעולם. לא אל הגוף הזה, לא אל התודעה המייסרת הזאת.
אני יכול לשבת כך עוד שעות, ימים ואולי אף שנים ולשחק במשחקי 'מה היה קורה אילו' אך זה חסר טעם,
חסר משמעות וכה מגוחך. כי הכאב הפועם לעולם לא יחלוף. הוא לא ייעלם, הוא לא יילקח מתוך זרועותיי –
לא כמוה…
השער האדמוני, השפתיים המסותתות כאילו בשלמות של אמן והעיניים. זה כל מה שאני רואה.
אולי משהו לא בסדר אצלי. אולי איבדתי פיסת אנושות מההוי המושלם אליו כולנו נולדנו אך זה לא דבר שאני
יכול לשלוט בו, לכן זהו דבר נוסף שחסר בעיניי כל משמעות.
העיניים העמוקות כל כך, החודרות בהבנתן החותכת – צוחקות אלי, כאילו כל זה מעולם לא קרה. כאילו זה הכל חלום בלהות ממנו אתעורר בזרועותיה, אל תוך מילותיה הרכות, האהובות, הנשכחות.
אני כל כך רוצה להתעורר. רצון אימתני. הוא מתגבש לצורה מוחשית באוויר החמקמק שאני נושם והוא בכל מקום, מזכיר לי, דוקר אותי…
אני עוד מעט לא יהיה, נמחק כלא היה. אני רואה אותה ולא רואה אותה. דמעות מכסות את עיניי והן מתגלגלות על לחיי כפנינים אבודות והיא כאן. וחיוך נסוך על פניה. היא שלימה שוב,
שלימה. כפי שאני לא יהיה שוב לעולם.
"ז…זו אשמתי" אני יודע שהשפתיים שלי נעות, אך אני לא מזהה את הקול שבוקע מגרוני. הקול שבור ומקוטע ומבולגן כל כך. אני מעולם לא הייתי כזה.
היא שולחת יד כדי לפרוע את שערי כפי שנהגה לעשות בחייה ומשב רוח חולף מזכיר לי שקר. קר כאן…
תגובות (16)
וואו! אין לי מילים!
משלב לשוני ואוצר מילים: 10 מתוך 10
הכנסת אותי לתחושות של האדם האומלל הזה באופן פנטסטי.
כל כך הרבה דימויים! כל כך כיף לקרוא!
יש לך כתיבה בוגרת (והניקוד והפיסוק מוכיחים את זה) ואשמח לראות הרבה מפרי עטך.
שוב תודה! אני ימשיך בקרוב…
ברוכים הבאים נעמי.
אז אני אשמח להיות הראשונה שמגיבה (למרות שאני לא בטוחה שאני אכן אהיה הראשונה, כי לפעמים מישהו מספיק להגיב לפני שאני מסיימת לכתוב את התגובה – אני מניחה שאת מבינה למה). אני שמחה מאוד לראות עוד מישהי יחסית בוגרת (אני צעירה ממך מעט, אבל נושקת ל-17 בעוד מספר חודשים).
קראתי את הסיפור, ואני חייבת להודות שעבר בי רעד. רעד מהסוג שגורם לשיער לעמוד ולקפוץ. הכתיבה שלך מאוד עשירה, מאוד מיוחדת, מאוד מקצועית. את מכניסה את התיאורים היכן שמתאים, ורואים שהמילים פשוט זרמו ממך, בלי שבכלל היית צריכה להשתדל. נתת להן לזרום בורידים, בעור, ונתת להן להישפך אל הדף (או המחשב, במקרה שלנו).
אני ממליצה לך להאריך מעט את הפרקים, ליתר נוחות הקורא. פרק שהוא קצר מדי, ומעט חסר עלילה, לא תמיד מכניס את הקורא לתוך הסיפור באופן מלא.
כל הכבוד. תמשיכי לכתוב!
תודה רבה, אני אקח את זה לתשומת לבי להמשך!
וואו!
הכתיבה שלך כל כך בוגרת שזה עשה לי תענוג לקרוא!!
חח ואיזה כיף לדעת שאת עוד תמשיכי את זה בקרוב!! :)
בכללי זה יצא מהמם וממש מסקרן!
כתיבה באמת יוצאת מן הכלל!
אהבתי מאוד את העובדה שהצלחת לסחוף אותי בכתיבה כה מיוחדת ועשירה כבר מהשורה הראשונה! זה דבר שקשה מאוד לעשות אז כל הכבוד!
אני אשמח מאוד לקרוא את ההמשך, וברוכה הבאה לאתר:)
תודה רבה :) ההמשך כבר בדרך, מחכה לאישור…
לפי התגובות אני רואה שאני לא היחידה שהתלהבה מהסיפור חח:)
טוב, זה באמת מדהים: הכתיבה, התיאורים, האופי ומצב הרוח של הדמות.
והסוף. מאוד אהבתי את הצורה שבה גמרת את החלק הזה, משפט מאוד חזק:) בקיצור, מחכה לחלק השני:)
אני מעריכה את זה מאד :)
חחח את תהיי הראשונה :)
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח שמעי
אני מוחאת כפיים כמו פוסטאמה
לאייפון,כאילו שתשמעי אותם!!!
אוףףף הקדימו אותי!!!
אני רציתי לכתוב את הכל כאן!!
זה לא פייר
~מוציאה לשון~
אבל בכל מקרה
דירגתי 5
את זה אף אחד לא עשה!
חה!
אוקיי יצאתי ילדותית 0.0
כןןן… את בסיפור הלא נכון…..
אבל תודה! =)
(התכוונתי ל'עד שהמוות יפריד בינינו'…חח)
אבל אבל
זה נשמע עצובבבבב :(
זה עצוב, אבל לא צפוי! אה? אה? איך אני? חח
אבל אבל את תגרמי לי לבכותתתתתת
ותאמיני לי שאת לא רוצה
לראות אותי בוכה
אני מהסוג שבוכה בשקט…
בשושו כזה
רק דמעותתתת
טוב נו, אם את אומרת…חחח